כאמור בדרשה הזו
פרשת ניצבים כוללת בתוכה יסודות חשובים בעולם היהודי.
אחד היסודות הוא הפסוק המופיע בפרשה:
דברים ל':י"א
כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃... כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ
התורה אומרת ש"המצוה הזאת" קרובה מאוד לאדם. היא לא דורשת ממנו דברים שאיננו מסוגל להשיג.
אבל מה הפירוש: "כי המצווה הזאת..." איזו מצווה קרובה לאדם?
בדבר זה חלקו המפרשים:
רש"י על פי המדרש מבאר שמדובר על התורה.
"כי קרוב אליך – התורה נתנה להם בכתב ובעל פה."
באמת נראה שפשט הכתוב מתכוון לתורה, כי כשהתורה אומרת "מצווה" באופן כללי היא מתכוונת לכל התורה כולה.
אמנם הפירוש הזה קצת קשה:
1. הרמב"ן מקשה שאם התכוונו לכל התורה היה צריך להיות כתוב "כל המצווה".
2. לכאורה, התורה יש בה הרבה דברים נפלאים וסתומים. וכן אומר דוד המלך "פלאות עדותיך". וכל לימוד שבה דורש עמקות ועיון, ולא כל אחד מסוגל להתעמק ולדקדק.
3. בנוסף, מקשה בעל התניא (ונביאו בהמשך) דְּלִכְאוֹרָה הוּא "בִלְבָבְךָ" נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ..., שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה' בֶּאֱמֶת
ואכן, רמב"ן מבאר אחרת מרש"י:
המצוה הזאת – על התשובה הנזכרת, כי: והשבות אל לבבך (דברים ל':א'), ושבת עד י"י אלהיך (דברים ל':ב') – מצוה שיצוה אותנו לעשות כן... כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו, בכל עת ובכל מקום. וזה טעם: בפיך ובלבבך (דברים ל':י"ד) – שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבבם אל י"י ויקבלו עליהם קיום התורה לדורות
שני פירושים אלה. התורה והתשובה שניהם מדברים על תנועה בנפש של לימוד ושיפור:
לימוד התורה - מחדש לאדם מה צריך לשמור ולעשות, מחדש אותו מההרגלים שלו.
התשובה - מלמדת את האדם על עצמו. כשאדם מתבונן בעצמו הוא לומד את דרכיו ומתקן אותם.
אבל יש בפסוק זה גם עיקר שלישי שאותו מבאר בעל התניא (פרק יז)
כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו - הדגש הוא על העשיה. שזה יש אצל כל יהודי וקרוב לליבו לאהוב את ה'
אֶלָּא דְּ"לַעֲשֹׂתוֹ" רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת בִּלְבַד... וְדָבָר זֶה קָרוֹב מְאֹד וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקֹדוֹ, כִּי מֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדֻלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד בְּמֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים הָאַהֲבָה לַה', לְדָבְקָה בּוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ
כלומר, החיבור שיש לאדם עם התורה והמצוות מתרחשת כאשר אדם מעורר את ליבו לאהבת ה' וממילא לקיום מצוותיו. לרדוף ולחפש איזו מצווה אני יכול לקיים עכשיו.
וכמו שכותב הרמב"ן "וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".
ואמרו חז"ל לא המדרש עיקר אל המעשה. לפי הפירושים הראשונים אדם יכול ללמוד, ללמוד תורה או ללמוד את עצמו אבל הוא לא מכוון למעשה אז התורה יכולה להיות מנותקת.
אבל כאשר אדם רודף ומחפש איפה יוכל לקיים מצווה. לימוד תורה, אכפתיות לאחרים, צדקה, עזרה למשפחה וכדומה, ממילא הוא קשור ומחובר בלבבו לעבודת ה'.
תגובות