התורה וסכנת המעמדות
התורה אינה ככל שאר המצוות. שאר המצוות תלויות בעשייה – תפילין, ציצית, תרומות ומעשרות.
אך את התורה לומדים באמצעות החלק הגבוה שבאדם – השכל. ככל שאדם לומד יותר תורה, כך הוא מתעלה יותר.
וכאן מתעוררת סכנה: כאשר באים ללמוד תורה, עלולה להיווצר תחושת מעמדות ותחרות – מי לומד יותר, מי זוכר טוב יותר, מי "סיני" ומי "עוקר הרים". לימוד התורה מוציא מן הכוח אל הפועל את מותר האדם מן הבהמה – הלא הוא השכל.
גם במעמד מתן תורה עצמו התקיימו דרגות – רק משה עלה אל ההר, הזקנים ביקשו גם הם להתקרב, ואחריהם – אצילי בני ישראל שהתקרבו מעבר לראוי להם.
הכנה נכונה משמשת הגנה מפני הסכנה
לפיכך, אחת ההכנות ללימוד תורה – כפי שכותב אור החיים הקדוש – היא "ויחן שם ישראל נגד ההר" – החיבור אל כלל ישראל. חיבור זה נובע מהפסוק "ויבואו כל ישראל... מדבר סיני", כלומר, שישים אדם עצמו כמדבר.
לימוד התורה נועד לא למען עצמי בלבד, אלא כדי לקרב את עם ישראל ולהתקרב יחד איתם לאביהם שבשמים.
שלא לשמה שמתוכו יבוא לשמה
אכן, בתחילת דרכו של אדם בלימוד תורה – פעמים רבות הוא לומד שלא לשמה. כך כותב הרמב"ם: לילד קטן שנותנים לו ללמוד – נותנים גם דבר מה טעים, לנער – עורכים שיעור עם כיבוד של פיצה וקולה, וכשהוא גדל – זה כיבוד עם עראק.
ישנם גם אנשים שלומדים לשם כבוד, כדי להיקרא "גדול".
אבל לימוד כזה אינו עולה למעלה. צריך להגיע ללימוד תורה לשמה – אז מתעלה הלימוד.
לימוד תורה לשמה נובע מתוך ענווה ומתוך חיבור לכלל ישראל. לימוד כזה מעלה גם את אותו לימוד תורה שנלמד שלא לשמה.
השטן מחפש אחר התורה
על פי הקדמה זו נוכל אולי לבאר את דברי הגמרא (שבת פ"ט ע"א), המספרת:
וא"ר יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם תורה היכן היא?
אמר לו נתתיה לארץ
הלך אצל ארץ אמר לה: תורה היכן היא?
אמרה לו (איוב כח, כג) אלהים הבין דרכה וגו'
הלך אצל ים ואמר לו אין עמדי
הלך אצל תהום א"ל אין בי שנאמר (איוב כח, יד) תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי
אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה
חזר ואמר לפני הקב"ה: רבש"ע חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה
אמר לו לך אצל בן עמרם.
הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא?
אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה
א"ל הקב"ה למשה משה בדאי אתה
אמר לפניו רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי
אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו':
ביאור המדרש
ונשאלת השאלה: מה לשטן ולתורה? וכי הוא לומד ממנה? הרי כל תכליתו – למנוע מללמוד תורה.
ועוד, מדוע הקב"ה קרא למשה "בן עמרם"? מדוע לא קראו בשמו – משה?
אלא שהשטן יודע שכאשר התורה ניתנת למטה, הוא נהפך להיות "תבשיל", והתורה – "תבלין לו". הוא חלק מהכיבוד בשיעור. אנשים ילמדו מתוך "שלא לשמה" – שבסופו של דבר יוביל ל"לשמה". לכן הוא דואג ומחפש.
ומשה, בענוותנותו, אומר: מי אני שתינתן התורה על ידי? הוא ממעט עצמו, כי מי ששם עצמו כמדבר – זוכה לתורת משה. תורה הניתנת בעבור ישראל ולמען עם ישראל.
הכינוי "בן עמרם" ניתן לו בתחילה מתוך ענווה – שמו אף אינו מוזכר.
לסיכום
לימוד התורה מרומם את האדם. אך בהתרוממות זו קיימת סכנה של התפארות, תחרות וגאווה.
כדי להתרומם מתוך הענווה – יש להתחבר אל כלל ישראל. להרגיש חלק ממנו. להבין שאני אות אחת מתוך אותיות התורה – והתורה שייכת לכולם.
כך יזכה האדם למידת "המדבר", למידת הענווה, ולשים עצמו כשיריים.
ראה עוד בפוסטים הבאים:
תגובות