.jpeg)
כל ערב שבת אנחנו זוכים לומר את הפיוט המפורסם "בר יוחאי", פיוט שמילותיו שגורות על לשוננו כבר מאות שנים, נכתב על ידי רבי שמעון לביא, מקובל ופייטן שחי לפני כ-500 שנה.
ונשאלת השאלה – למה בחר ר' שמעון לביא לקרוא לרשב"י דווקא בשם "בר יוחאי"? למה לא "רבי שמעון", כפי שאנו רגילים לקרוא לו?
כדי להבין זאת, ניזכר בסיפור שמובא בגמרא במסכת שבת על רשב"י. כאשר גזרה רומא גזרות קשות על לימוד התורה, נמלט רשב"י יחד עם בנו ר' אלעזר למערה. שתים עשרה שנה שהו שם, עטופים ברוח הקודש, לומדים תורה וניזונים מעץ חרוב ומעיין שנברא להם בנס. לאחר שתים עשרה שנה מת הקיסר – ובטלה הגזירה.
באותו רגע עומד אליהו הנביא בפתח המערה וקורא: "מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה הגזירה?"
גם פה בוחר אליהו הנביא לקרוא לו דווקא בשם "בר יוחאי". למה? מה טמון בכינוי הזה?
התשובה טמונה בהבנת מה שקרה קודם. בפעם הראשונה שרשב"י ובנו יצאו מהמערה – הם ראו אנשים עוסקים בחריש ובזריעה, ושרפו אותם בעיניהם. הם לא יכלו לסבול עיסוק בחיי החולין. בתגובה החזירה אותם בת קול למערה, לשנה נוספת. בשנה הזו הם הבשילו – ולמדו את היסוד הגדול: התעלות של אדם לבדו – איננה מקדשת את העולם. היא שורפת אותו. ההתעלות האמיתית היא זו שבאה בשם כלל ישראל, באהבת ישראל, בשותפות עם העם.
ולכן, כשמגיע הרגע לצאת שוב מהמערה – אליהו איננו פונה אל "הרבי", אל החכם המופלא שהתעלה לגבהים. הוא פונה אל "בר יוחאי" – הבן של יוחאי, בן למשפחה, חלק משלשלת הדורות, מעם ישראל. לא האיש שבורח מן החברה, אלא האיש שחוזר אל החברה, להשפיע עליה, לשאת אותה, לרומם אותה.
ובסיפור אליהו הנביא מתגלה דווקא מפתח המערה. מהמקום שבו הקדושה יוצאת אל החיים, ושם – שם שוכן "בר יוחאי".
וזו הסיבה שרבי שמעון לביא בחר בשם הזה. הפיוט "בר יוחאי" נכתב לא על החכם הפורש אלא על הצדיק הפועל בתוך עמו, על האדם הקדוש שמקדש את העולם, לא בבריחה ממנו – אלא בהארת פניו.
וכך לימד אותנו האר"י הקדוש: לפני כל מצווה, לפני כל תפילה, לפני קידוש של שבת או ספירת העומר – אנו אומרים: "הריני מקיים מצווה זו בשם כל ישראל". כי אין שלמות פרטית מנותקת. ההתעלות האמיתית היא בשם כל ישראל, עם כל ישראל, ולמען כל ישראל.
תגובות