דף מקורות של הרב בנימין טבדי
מדברי הרב:
שלום רב לכל החברים.
אני רוצה לומר כאן את תמצית השיעור, ובעצם להסביר לאן אני חותר.
יש כמה שיטות בראשונים בעניין אמירת הלל, ובתחילת המאמר הבאתי את דברי החיד"א. החיד"א כותב, בתמצית, שכל הסיבה שאין אומרים הלל על נס שנעשה ליהודים היא מפני שלא היה שם "כל ישראל". ממילא, יש מן הפוסקים שדייקו מדבריו, שכאשר מדובר בישועה של כלל ישראל, או בגאולה שנעשתה לכלל ישראל, יש מקום לומר הלל. זו בעצם התפיסה הקלאסית.
מכאן גם באו טענות שונות מצד אלו שהתנגדו לאמירת הלל ביום העצמאות: אם מפני שלדבריהם אין זה נחשב "כל ישראל", אם מפני שטענו שההצלה הייתה בדרך טבעית, אם מפני ששאלו מי אמר שמדינה היא בהכרח דבר טוב, ועוד טענות מעין אלו, שמקוממות מאוד את הציבור הציוני. אבל האמת היא שאני לא רוצה לעסוק כעת בפולמוס הזה עצמו. אני רוצה לטעון דבר אחר, עמוק יותר: שגם הנחות היסוד של החיד"א אינן פשוטות כלל בלשון הראשונים. ואני אומר זאת בלשון המעטה.
במאמר אני מביא בעיקר שלוש או ארבע שיטות יסוד, אף שבכל אחת מהן כמובן יש גם תתי-שיטות וניואנסים פנימיים. אבל בגדול, אלו הכיוונים המרכזיים.
לגבי שיטת רש"י, אני טוען שהסוגיה בנויה על היחס שבין שתי מערכות: מצד אחד מערכת הזמנים הקבועים של ההלל, אותם י"ח ימים שקבעו חכמים, ומצד שני דברי הגמרא בפסחים האומרת שעל כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה אומרים הלל. לפי הבנה אחת ברש"י, בעצם מדובר באותה מערכת עצמה: מה שנאמר בפסחים הוא הוא מה שנאמר בערכין. "כל פרק ופרק" אלו הזמנים הקבועים, המועדים; ו"על כל צרה וצרה" זה כגון חנוכה. לפי זה, לכאורה, יש כאן תשתית לטענה שכאשר אירע נס גדול, יש לומר הלל באופן כמעט אוטומטי.
אבל אני מנסה להראות מתוך כמה מקורות, ובין השאר מתוך סתירה מסוימת בתוך דברי רש"י עצמו, וגם מתוך הרשב"ם, שלפחות יש כאן ספק גדול. ואולי יותר מספק גדול. ייתכן שכל מה שתיקנו הנביאים או החכמים הוא רק את האפשרות לקבוע הלל, אבל לא שכל נס מחייב ממילא אמירת הלל לדורות. כלומר, גם אם יש בסיס עקרוני לומר הלל על ישועה, עדיין צריך איזשהו מעשה קביעה, איזו הוצאה לפועל על ידי חכמי ישראל. אולי זו צריכה להיות סנהדרין, ואולי גם אם אין סנהדרין עדיין צריך מעמד של קביעה כללית. ולכאורה, קביעה כזו מעולם לא נעשתה. ממילא, גם אם היו אחרונים שסברו שיש לומר הלל, אין זה בהכרח מפני שהם עצמם קבעו תקנה חדשה, אלא מפני שהבינו שהגמרא בפסחים עצמה מחייבת אמירת הלל. אבל אם אכן צריך מעשה קביעה, הסיפור נעשה הרבה יותר מורכב. זה, כך נראה לי, לפחות כיוון אפשרי חשוב מאוד ברש"י.
לפי תוספות, לעומת זאת, אני מראה שיש כאן שתי מערכות שונות לגמרי. לא רק על פי הגרי"ז מבריסק, אף שהוא אומר זאת במפורש, אלא גם מתוך לשונות הגאונים ומקורות נוספים. לפי כיוון זה, ההלל שבפסחים אינו אותו הלל של ערכין. כדי לומר הלל מן הסוג של פסחים, צריך שיהיה מדובר באמירה שמקיפה את כלל ישראל; ייתכן שכל ישראל צריכים להיות ממש יחד, וייתכן שמספיק שזה נעשה בשם כלל ישראל ובשיתוף כלל ישראל. אבל מעבר לזה, ההלל הזה הוא הלל הנאמר בשעת האירוע עצמו, בשעת הישועה. זהו "הלל של שירה", ולא תקנה קבועה לדורות. כשנגאלים - אומרים שירה. אבל אין זה אומר שמכאן ואילך נקבע חג לדורות עם חיוב הלל מדי שנה.
וזה, בעיניי, פשט משמעותי מאוד בראשונים ובגאונים שעסקו בסוגיה. הגרי"ז אמנם ניסח זאת בחדות, אבל היסוד עצמו עולה כבר מן המקורות. וזה גם מאוד מסתבר מבחינה הגיונית: אילו כל נס של כלל ישראל היה מחייב הלל לדורות, היינו אמורים להיות מלאים במועדי הלל לאורך כל ההיסטוריה. הרי היו ניסים עצומים בימי יהושע, בימי השופטים, אצל שמשון, במלחמות שאול, במלחמות דוד, ובוודאי במעשה דוד וגלית. אם כן, מדוע אין לנו רצף של ימי הלל שנקבעו לדורות? לכן הרבה יותר מסתבר להבין שסוגיית פסחים מדברת על שירה נקודתית, הנאמרת בשעת ההצלה, ולא על תקנה שנתקנת לדורות.
זהו גם הכיוון שאני טוען לו ברבנו יונה וברמב"ם, אם כי שם יש כבר מחלוקת אחרונים כיצד בדיוק להבין את דבריהם: האם יותר בכיוון שייחסתי לרש"י, או יותר בכיוון שייחסתי לגאונים ולתוספות.
זהו, בגדול, מבנה הדיון. אני מציע מאוד לשים לב למקורות, לקרוא אותם בפנים, ולבוא כך מוכנים לשיעור.
מהר"ם אלשקאר סי' מט
בתמצית אנשי עיר יכולים לתקן תקנה על יום מסוים לקבוע אותו בתור יום טוב. וכמו שבני סנאב קבעו את תשעה באב כיום טוב שלהם.
מועד לכל חי סימן ו אות ח
נהגו בעירנו אזמיר יע"א איזה משפחות שיש להם פורים ביום ח' לחודש אייר והם מאנשי א"י כיאו יע"א שנעשה להם נס וקבעו אותו היום פורים לדורות, וכמו כן יש משפחות דבאים מאנשי אנגורה ויש להם פורים ביום אחד עשר לחודש הזה ואין אומרים בהם תחנונים, ויש מהם שמסתפרים בהם כי יום טוב שלהם הוא,
שו"ת חיים שאל חלק ב סימן יא
### השאלה: אמירת הלל על נס מקומי
שאלה עיר אחד שנעשה לישראל נס אחד שניצולו מצרתם ותקנו שיתענו עשרה יחידים ובלילה יאמרו כל הקהל הלל גמור אחר י"ח וכן ביום אחר חזרת עמידה ונשאלתי מגדולי הק"ק אי שפיר למעבד הכי ושכמ"ה.
### חלק א': אמירת הלל על ידי מתענים
תשובה לענין שאלה דשאילנא קדמיכון אני איני כדאי ששלחתם לי. אמנם לקיים שפיר גזרתם זאת אשיב הנה באמירת ההלל בלילה לכאורה הי' נראה דלא נכון לומר אותן המתענים שהם שלוחי הק"ק הלל בתענית דהא אמרינן בתעניות דף כ"ו דאין אומרים הלל אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה וכן פסק הרמב"ם פ"א דתעניות דין י"ו צבור שהיו מתענין על הגשמים וירדו להם גשמים אם קודם חצות ירדו לא ישלימו אלא אוכלין ושותין ומתכנסין וקורין הלל הגדול שאין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מלאה. ואם אחר חצות הואיל ועבר רוב היום בקדושה ישלימו תעניתן עכ"ל. ומדברי הרמב"ם הללו הוכחתי דכשירדו גשמים אחר חצות ישלימו תענית ולא יאמרו הלל וכן מוכח מדברי הרב המגיד כאשר ישפוט המעיין בצדק ודלא כמ"ש הרב פרי הארץ ח"ב סי' ה' דירדו גשמים אחר חצות והשלימו יאמרו הלל. והראיות שהרב הנזכר יביא בפריו אחר המחילה אינם ראיות כאשר ממעייני הישועה ישר יחזו פנימו. וכ"כ הריטב"א בחידושיו וכן כתב הרב אליהו רבא בפירוש. וכמו שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף סי' תקע"ה ע"ש. ומאחר שכן הני עשרה שהם בתענית והם שלוחי הק"ק והתענו ולמדו כל היום לזכות הק"ק איך יאמרו הלל רעבים גם צמאים. ואם נפשך לומר דכל הקהל יאמרו הלל והני עשרה לא יתיצבו הוללים. זו אינה תורה שלהיותם שלוחי הק"ק לכפר בעדם יסובו אחור שלא לשמוח בשמחת הצבור. אמנם הא בורכא היא דמ"ש אין אומרים הלל אלא בנעש שבכה /בנפש שבעה/ וכרס מלאה הוא דוקא על הלל הגדול הודו לה' כי טוב וכו' דזהו הלל הגדול כמ"ש סוף פסחים וכן דקדק הרמב"ם בלשונו וכתב שאין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה אלמא דוקא הלל הגדול ומ"ש בש"ס שאין אומרים הלל על הלל הגדול שאמרו במשנה קאי. וכן פירש"י אלא בנפש שבעה מתוך שכתוב בו נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השובע. וא"כ בהלל דעלמא לא בעינן נפש שבעה וכרס מלאה.
### חלק ב': קביעת הלל בלילה
אמנם נראה דאין לתקן לומר הלל בלילה בצבור דכיון דלא תקון רבנן לומר בימים שגומרים ההלל שהוא מצוה מדברי סופרים כמ"ש הרמב"ם פ"ג דה' מגילה. ומה שדקדקתי בקונטרס יעיר אזן דף ע"א ע"ב ממ"ש בתעניות דף כ"ח הללא דבריש ירחא לאו דאורייתא והזכירה הרמב"ן בס' המצות שרש א' ע"ש. אח"כ ראיתי שהרב לחם משנה שם נרגש מזה ונדחק ע"ש ובין לדעת הרמב"ן ובין לדעת הרמב"ם עיקר מצות הלל הוא בימים שגומרים ההלל בי"ט וחנוכה ולא תקון לומר הלל בלילה א"כ אפוא לא נכון לצבור זה שנעשה להם נס לומר ההלל בלילה. ואל תשיבני ממנהגנו שאומרים הלל בליל פסח אחר ערבית והוא ע"פ מסכת סופרים דהתם יש סוד גדול על דרך האמת והוא מוכרח לומר הלל הגדול בעת ההיא כידוע לאשר הריחו בסוד ה' ומגויית האר"י רדה דבש ואין ראי' ממה שלא הזכירוהו פ"ק דערכין דף י' וכמ"ש הרמב"ן בס' הלקוטות דף י"ד ע"ד עמ"ש בברכי יוסף סי' תפ"ז אבל בלילי י"ט אחרים ולילי חנוכה לא תקון לומר הלל בלילות. וא"כ מהיכא תיתי בנס קהל פרטי שיאמרו הלל בלילה מאי דלא תקנו בי"ט דכל ישראל. ובכלהו מילי צריכים אנו לעשות כמעשה הראשונים וכההיא דאמרינן בברכות דף ט' ע"ב האי יהיו לרצון אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא מ"ט תקנוהו רבנן אחר י"ח אמר רב יהודה בריה דר"ש בן פזי הואיל ולא אמרו דוד אלא אחר י"ח פרשיות וכו' וכיוצא בזה אמרו שם דף כ"ט ע"א הני כ"ד דתעניתא כנגד מי א"ר חלבו כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדש הקדשים אי הכי כל יומא נמי נמרינהו אימת אמרינהו שלמה ביומא דרחמי אנן נמי ביומא דרחמי אמרינן להו. ומעין דוגמא איכא טובא שהיו מקדקים ומשתדלים לעשות על דרך שעשו הראשונים. ועל אחת כמה וכמה אנן יד עניי דאיבעי' לן למעבד כדתקון רבנן וכי היכי דאשכחן דבימים טובים וחנוכה שקורין ההלל לא תקון למימריה בלילות גם אנו אין לנו לאומרו בלילה וזהו בכללות טעם מספיק שלא לאומרו בלילה ואין ראיה ממ"ש הריטב"א בחי' תעניות סוף דף י"ב על הלל הגדול ע"ש ודוק.
### חלק ג': אמירת הלל ביום על נס של קהילה פרטית
איכו השתא ניחזי אנן על אמירת ההלל ביום משום נס הנעשה לקהל עדת ישראל אשר בעיר אחת אי שפיר דמי. ואני אענה כי הנה אמרינן בפסחים דף קי"ו ע"א הלל זה מי אמרו נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן, וכפ"ז היה נראה דשפיר נאה לתקן לומר הלל כשנעשה נס לקהל ישראל בעירם ונביאים הראשונים כך תקנו. אמנם לבי מהסס טובא שלא ראיתי להרי"ף והרמב"ם והרא"ש שכתבו זה שיש לומר הלל כשהצבור נושעים מצרתם ואם הדברים כפשטן הי' להם ללמדנו דין זה. ועלה על לבי לומר דאפשר דסברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דתקנת נביאים היתה כשנעשה הנס לכל ישראל דוקא. אבל עתה כי הן בעון עם ישראל מפוזר ומפורד ואיתרחיש ניסא לקהל ישראל אשר בעיר אחת בזה לא תקנו נביאים לומר הלל ומשו"ה השמיטוהו. והכי דייקי דברי רש"י שפירש שם וז"ל ועל כל צרה שלא תבא עליהם לישנא מעליא הוא דנקט כלומר שאם חס ושלום תבא צרה עליהם ויושעו ממנה אומרים אותו על גאולתן כגון חנוכה עכ"ל. מוכח מדברי רש"י ז"ל דהתקנה לא היתה אלא על תשוע' כל ישראל מן צרתן ומש"ה כתב כגון חנוכה דאי סבר רש"י דכל צבור שבכל עיר כשנושעים מצרתן יאמרו הלל וזו היא תקנת הנביאים לא הול"ל כגון חנוכה דלמאי כתביה והלא הדברים פשוטים דאם ח"ו באה צרה ונושעים יאמרו הלל ומה חסר לנו להבין דקאמר כגון חנוכה ואמאי לא חש שנבין דוקא תשועת כל ישראל כגון חנוכה. והגם שיש לצדד איזה צד. נראה ברור דדעת רש"י דלא תקון אלא כגון חנוכה דהיה תשועת כל ישראל וזו דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאוהו. ובהכי אתנח לן דכמה צרות היו לשונאי ישראל עיר או מדינה ונעשה להם נס ויש שקבלו י"ט בו ביום ויש שעשו מגילה ולא שמענו שקבעו לומר הלל.
### חלק ד': שיטת המאירי והמנהג למעשה
אמנם ראיתי להרב המאירי ז"ל בחיבורו כ"י סוף פסחים שכתבו ז"ל כל יחיד שאירעתהו צרה רשאי לקבוע עצמו לומר הלל באותו יום אלא שאינו מברך וכן הדין בכל צבור כך הי' יסוד נביאים על כל צרה כשנגאלים ממנה עכ"ל (כפי אשר כתבתי בזכרונותי) הראת לדעת שדעת הרב ז"ל שהדברים כפשוטן דכל צבור בכל מקום על תשועתם יאמרו הלל. וגם יחיד סבר הרב ז"ל שאם נעשה לו נס וניצול רשאי לקבוע לומר הלל באותו יום. ונראה מדברי הרב שגם צבור לא יברכו על קריאת ההלל שקורין בתשועת נפשם מיד שונא דמוכח דהשוה צבור ליחיד ומדסת' ש"מ דאף לפי דעתו גם צבור לא יברכו. ושמענו שהרב הכולל ח"ק כמהר"ר יוסף פייאמיטה ז"ל תיקן בקהל עדתו שיאמרו הלל כשניצולו מצרתם. ונראה דסמך על פשטא דשמעתא דפסחים (כי הרב המאירי הוא בכ"י ולא נמצא שם). אמנם לדעתי הקצרה לא מוכח מהפוסקים ז"ל הכי ולא סברי כהרב המאירי ז"ל. והכי נקיטי רבני ישראל מדורות ראשונים ואחרונים שלא תקנו לקרות ההלל בתשועת ה'. שוב ראיתי בתוס' סוכה סוף דף מ"ד ובסמ"ג ה' חנוכה דמפורש בדבריהם שתקנת הנביאים היתה בתשועת כל ישראל כגון ישראל על שפת הים וכשניצולו מכל מלכי כנען. אמנם עיניך תחזינה מ"ש התוס' והסמ"ג במ"ש בתעניות דף כ"ח יחיד לא יתחיל דיש כמה פירושים והאריך הרא"ם והאחרונים הלא בספרתם ואין המקום אתי לעמוד על דבריהם. ומשו"ה לא תקנו רבני הדורות שיאמרו הלל בתשועתם דאיכ' כמה סברות כההיא דתענית והתקנה לא היתה אלא כל ישראל. והרב מהר"י פייאמיטה סמך על מ"ד דכל זה הוא בברכה ולכן תיקן לומר הלל בלי ברכה. ובס' החרדים הביא דברי רבינו משה מאור הגולה ז"ל שהיה בצער גדול בים מאר וכשניצול קיבל תענית בכל שנה ואח"כ ביום אחר שמחה וי"ט ותפלה ומשלוח מנות וכל זה לו וזרעו ע"ס =עד סוף= כל הדורות ע"ש באורך דף ס"ז שכך מצא בשטה וכו' ע"ש. ואני הדל בא לידי שטה זו וראיתי שהם דברי הרמב"ם ז"ל וכמ"ש בשם הגדולים ח"א ומדבריו של הרמב"ם הראת לדעת דלא תיקן לומר הלל אפי' בלי ברכה ובדילוג. וכבר מדברי הרמב"ם הללו אני ההדיוט הכרעתי כסברת הרב מהר"ם אלשקר ז"ל סי' מ"ט דמי שקבל לעשות י"ט ביום הצלתו מצרה קבלה הוי וכו' והרב פר"ח במנהגי איסור חלק עליו ע"ש ומעשה רב של הרמב"ם קרי בחיל כמהר"ם אלשקר ז"ל.
### חלק ה': מיקום ההלל בתפילה על פי הסוד ומנהג ליוורנו
ולכל הדברות ולכל האמירות נראה שלא יאמרו הלל אחר תפלת י"ח כדרך שתקנו בי"ט ור"ח דאע"ג דכתבנו לעיל לדקדק לעשות כמעשה הראשונים. בזה נראה לדעתי הקצרה דצריך ליזהר שלא לאומרו במקום שאומרים ההלל בי"ט ור"ח כי נודע כי כל עניני התפלות בנוי ומיוסד על אדני רזי עולם כמו שנראה מספר הזהר הקדוש ומכתבי רבינו האר"י זצ"ל דהכל מתוקן ומסודר בכונות עליונות. ורז"ל תקנו שיאמרו ההלל אחר תפלת י"ח לסוד נכמס. ואנן הדיוטות אנן ולא ידענו אי אמירת הלל זה מישך שייך במקום הזה. ובזה תבין מה שאמרו בברכות סוף דף כ"ח אמר להם ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה. ולכאורה יפלא על גדולי ישראל ר"ג וחכמים מה חכמה זו לתקן דברות שתים בלשון הקדש ומה קאמר רבן גמליאל כלום יש אדם וכו' והלא התנוקות שיודעים לשון הקדש יכולים בנקל לתקן אותה. אמנם להיות כל אות ואות מהברכות סו"ד שתלו ביחוד וזיווג המדות לכן צריך חכם גדול ורוח הקדש שורה עליו לכוין הדברים לפי סודן לידע פגם המיני' והמשכת האורות לדחות יניקת הסט"א וכיוצא דברי' העומדם /העומדים/ ברומו של עולם והיינו דקאמר ר"ג כלום יש אדם וכו'. באופן דלדעתי הקצרה אף אם ירצו לומר הלל לא יאמרוהו אחר תפלת י"ח. ושבח אני את רבני ליוורנו ז"ל יע"א שכאשר אירע להם שנת תק"ב לתפ"ץ צרת הרעש וניצולו. תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קדש לומר הלל הגדול כ"ו כל"ח =כי לעולם חסדו= במקום שתקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה וניגון יפה. ולא תקנו לומר הלל וכן ראוי לעשות והנלע"ד כתבתי.
---
### המסקנות מהקטעים:
* **המסקנה מחלק א' (מתענים):** הכלל שאין אומרים הלל אלא ב"נפש שבעה וכרס מלאה" (לאחר אכילה) תקף רק לגבי "הלל הגדול" (הודו לה' כי טוב), אך קריאת הלל רגיל אינה דורשת אכילה ושובע.
* **המסקנה מחלק ב' (הלל בלילה):** אין לתקן קריאת הלל בלילה על נס של קהילה. חכמים לא תקנו אמירת הלל בלילה אפילו במועדים של כלל ישראל (כמו חנוכה וימים טובים), למעט ליל פסח שיש בו טעמים נסתרים על פי הסוד, ולכן חובה להיצמד למעשה הראשונים ולא לחדש זאת.
* **המסקנה מחלק ג' (נס קהילה פרטית):** תקנת הנביאים לומר הלל על הצלה מצרה חלה רק על נס שהתרחש לכלל ישראל (כמו נס חנוכה), ולא על נס פרטי של קהילה בודדת בעיר מסוימת. לכן רוב הפוסקים (כמו הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש) לא הזכירו דין זה לגבי קהילה פרטית.
* **המסקנה מחלק ד' (המנהג למעשה):** למרות שיש דעת מיעוט (המאירי) המתירה לקהילה (ואף ליחיד) לומר הלל ללא ברכה על נס פרטי, המנהג וההלכה למעשה, הנתמכים גם במעשיו של הרמב"ם עצמו, הם שלא לתקן כלל קריאת הלל במקרים של הצלה אישית או קהילתית.
* **המסקנה מחלק ה' (מיקום ההלל):** סידור התפילה ומיקום ההלל לאחר תפילת העמידה (י"ח) מבוססים על סודות קבליים עמוקים שרק חכמים בעלי רוח הקודש ידעו לכוון. לכן, מי שרוצה להודות על נס מקומי, ראוי שלא יאמר את ההלל הרגיל לאחר תפילת י"ח, אלא ילמד מרבני ליוורנו שתיקנו לומר במקרים כאלה את "הלל הגדול" בתוך פסוקי דזמרה.
בתמצית:
רואה בהקמת המדינה תשועה גדולה לכלל ישראל
לא היה ביום הזה נס מיוחד, דווקא קמו עלינו לכלותינו, יותר היה ראוי למנות את יום הפסקת האש הוא יום הכרת האומות בנו כיום גדול.
תספורת - על אף שמועד לכל חי (הרב פלאג'י התיר) שם מדובר ביום שנעשה ממש נס לאותה קהילה.
שהחיינו - אין לברך כי לא היה נס באותו יום.
בתמצית:
הספרים החרדים עושים אותו יום טוב גמור בהלל והודאה.
שו"ת דבר יהושוע ארנברג חלק ב סימן צא
תגובות