דף מקורות - הלכות מניין

הלכות מניין 

הקדמה

סוגיית המניין רחבה בש"ס ובאחרונים. היא מופיעה כמחלוקת בכמה סוגיות.

1. גמרות במסכת ברכות ח. כא: מז. - באיזה עשרה יש חלות קדושה

2. גמרות במסכת ראש השנה לד: - המהות של חזרת הש"ץ - תפילת הציבור / השלמה לשאינם בקיאים

3. דין פורס על שמע במסכת מגילה כג: - כמה חייבים צריך בשביל להעמיד תפילת ציבור?

גמרות מסכת ברכות - באיזה עשרה יש חלות קדושה?

ברכות כא ע"ב:

"אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה"

שם מז:

"דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ קָטָן הַמּוּטָּל בַּעֲרִיסָה אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתוֹ סְנִיף לַעֲשָׂרָה... ואמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו כו' נותנים לו שכר כנגד כולם".

מחלוקת הראשונים האם פוסקים כריב"ל

תוספות ברכות מ"ח, ב'

ואומר ר"ת אף על פי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא מיהו הלכה כריב"ל דאמר קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה והכא דבעינן פורח ויודע היינו דוקא בשלשה...

ומיהו קאמר בירושלמי א"ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות ומשם משמע דלהצטרף לזמון לא עבדין עובדא עד שיביא שתי שערות הא לתפלה עבדי ומתוך ירושלמי זה פי' ר"י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון 

וגם היה אומר ר"י שגם רבינו תם עצמו לא היה נוהג לעשות כן לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשה מעשה

רשב"א ברכות מ"ח, ב'

פירש רב האי גאון ז"ל: דלית הלכתא לא כרבי יהושע בן לוי דאמר תשעה וקטן מצטרפין, ולא כוותיה דאמר תשעה ועבד מצטרפין, ולא כרב הונא דאמר תשעה וארון... דלית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא עד שיכנס בכלל שלש עשרה ופרחו סימניו ויודע למי מברכין.

השוואה בין קטן – עומד ומתפלל – וישן

בית יוסף אורח חיים נ"ה, ד'

כתוב בהגהת מיימון בפ"ח בשם הר"ם שאם התחיל א' להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם ואין כאן אלא ט' שיוכלו לענות אפ"ה מצטרף עמהם דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, אכל י' דבני קדושה נינהו שכינה שריא. ותדע מקטן המוטל בעריסה דמצטרף לריב"ל ואפי' למאן דפליג זהו משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר קדושה הוא אמנם טוב והגון להמתין עד שיגמור תפלתו כדי שיזכה גם הוא לענות עמהם ואפי' יש שם י' בלא הוא נכון להמתינו כדי שיזכה גם הוא כדפירש"י ובלבד שיהא שהות להתפלל עכ"ל

ומכאן למד מורי הרב הגדול מה"ר יעקב בי רב זללה"ה שאם היה א' ישן מצטרף עם ט' לקדיש ולקדושה דכיון דאיכא י' דבני קדושה נינהו שפיר שריא שכינתא עלייהו.

ואח"כ מצאתי שכתב האגור בסי' רס"ז וז"ל נשאל גדול הדור מהר"י מולין על עשרה שהיו בב"ה וישן אחד מהם אם יכולים להתפלל אע"פ שהוא ישן והשיב הא ר"ת צירף עם תינוק המוטל בעריסה ונהי דכתב הרא"ש דצריכי י' דצייתי מ"מ חזינן דנהגו עלמא לצרף אע"פ שמשיחין שיחת חולין אע"ג דלבי מגמגם דשמא [לשון הגמרא ביבמות קד.] כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו עכ"ל

שולחן ערוך אורח חיים נ"ה, ו'

וְאִם הִתְחִיל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְהִתְפַּלֵּל לְבַדּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, אוֹ שֶׁהוּא יָשֵׁן, אֲפִלּוּ הָכֵי מִצְטָרֵף עִמָּהֶם.

ט"ז אורח חיים נ"ה, ו'

 או שהוא ישן – בב"י כתב שמהר"י בי רב רבו של הב"י המציא דין זה ויליף לי' מהך רישא דהכא דאינו יכול להתפלל עמהם ואפ"ה מצטרף 

ותמיה לי' דשאני ברישא דאע"פ שהוא מתפלל ואינו יכול להפסיק ולענו' עם הצבור מ"מ יכול לשתוק ושומע כעונ'...

ובב"י הביא עוד בשם האגו' בשם מהרי"ל דרצ' מתחל' ללמד דמצטרף הישן עמהם כיון דלריב"ל בגמ' מצטרף אפילו קטן המוטל בעריסה 

והוא ביותר תמוה דהא אנן לא קי"ל כריב"ל כמבואר לעיל מזה בב"י ואפי' ר"ת שפוסק כריב"ל מ"מ לא רצה לעשות מעשה כדברי עצמו ואנן ניקום ונעשה מעשה.

ויותר מזה שנדמ' מילתא למילתא מה שי"ל עליו דלמא שאני ישן שהוא גרע מקטן דאין בו קדושה כמ"ש ב"י בסי' ד' בשם הזוהר דסלקא מיני' נשמתא ולא הוה בכלל קדושה דטעי' טעמא דמות' ורוח מסאבתא שריי' עלוהי.

מחלוקת האם רק צריך תשעה ומתפלל או די ברוב עונים

מגן אברהם אורח חיים נ"ה, ו'

וכתב הר"ל חביב סי' ט"ו ואולי לפ"ז ה"ה ג' או ד' ונשאר הרוב עכ"ל 

ול"נ דאין להקל כ"כ דהא עיקר ראיית מהרי"ל מאחר דאיכא מ"ד דקטן המוטל...  ואף דלא קי"ל הכי... דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה גבי קטן דוקא א' ולא ב' אף גבי ישן דוקא א' ולא ב'

אליה רבה אורח חיים נ"ה, ו'

ומגן אברהם הקשה.... יש לומר דשאני גבי קטן דליכא יקרא דשמיא לצרף יותר מאחד כמו שכתב בית יוסף. 

והנה הט"ז האריך לתמוה... ולא קשה מידי כמו שכתב בבית יוסף דאפילו מאן דפליג זהו משום דלאו בר קדושה עיין שם, גם שאר קושיות יש לדחות בקל, ומכל מקום לכתחילה יש להעיר אותו.

כף החיים אורח חיים נ"ה:ו'

ואם התחיל אחד מעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם וכו'. וה"ה ג' או ד' ונשאר הרוב שהם מכוונים. אבל בעוד שאין הרוב שמכוונים לקדיש וברכו שאומר הש"ץ אין לנו...

וא"כ כיון דכל האחרונים הנז' תפסו דברי המ"א שכתב דאין להקל כ"א באחד ולא בשנים אע"ג דהא"ר שם תירץ קושיית המ"א כיעו"ש מ"מ יש להחמיר לכתחילה היכא דאפשר ואין נצרף מתפלל כ"א אחד ולא שנים אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך על המתירים. והיינו דוקא לקדיש ולברכו 

אבל לחזרת העמידה בעינן דוקא תשעה שמכוונים לברכות הש"ץ כמ"ש לקמן סי' קכ"ד סעי' ד'

בן איש חי ויחי אות ה

אם הם עשרה בצמצום ואחד מהם מתפלל תפלת שמונה עשרה שאינו יכול לענות עמהם קדיש אף על פי כן מצטרף עמהם, והוא הדין אפילו אם היו שנים או שלושה או ארבעה מתפללין כל שנשאר רוב שעונין קדיש ואמנים מותר לומר קדיש, דכל שיש שם עשרה שכינה שורה עליהם ויכולים לומר דבר שבקדושה, 

מה שאין כן בחזרה שאני וכאשר נבאר לקמן בעזרת השם, 

מיהו אם היה אחד מהעשרה ישן יש אומרים דבאחד בלבד שהוא ישן יכולים לומר קדיש אבל בשנים לא דאין כבוד שמים לצרף שנים ישנים, ויש אומרים שאין לדמות ישן למתפלל לפי שהישן יש בו הסתלקות נשמה קצת ואין קדושה שורה עליו אלא אדרבא קצת טומאה שורה עליו אפילו ישן ביום, לכן אין לצרף אפילו באחד וכן ראוי להורות דאפילו באחד ישן לא יאמרו קדיש אלא עד שיקיצו אותו, ואם אי אפשר להקיצו לא יאמרו.

גמרא ראש השנה לד: המהות של חזרת הש"ץ - תפילת הציבור / השלמה לשאינם בקיאים

במשנה:

משנה ראש השנה ד':ט'

סֵדֶר תְּקִיעוֹת, שָׁלשׁ, שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ. שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִשְׁתַּיִם, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אֶחָת. מִי שֶׁבֵּרַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

ובגמרא:

גמרא ראש השנה ל"ד:

תַּנְיָא אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל לִדְבָרֶיךָ לָמָּה צִבּוּר מִתְפַּלְּלִין אָמַר לָהֶם כְּדֵי לְהַסְדִּיר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלָּתוֹ.

אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵיכֶם לָמָּה שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה אָמְרוּ לוֹ כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי אָמַר לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי כָּךְ מוֹצִיא אֶת הַבָּקִי.

הסבר הגמרא:

הסוגיה פותחת בוויכוח תנאי יסודי בין רבן גמליאל לחכמים בנוגע למטרתה של חזרת הש"ץ. חכמים טוענים שהציבור מתפלל בעצמו, והחזן חוזר על התפילה רק להשלמה, כדי לסייע ולפטור מאחריות את מי שאינו יודע כיצד להתפלל ("שאינו בקי"). לעומתם, רבן גמליאל רואה את תפילת השליח כייצוג קולקטיבי - כשם שהוא פוטר את הבורים, כך הוא פוטר לחלוטין גם את המלומדים היודעים ("הבקי"). 

הדורות הבאים של האמוראים (רבי יוחנן ורב, ובהמשך ריש לקיש ורב דימי) דנו האם בסופו של דבר חכמים קיבלו את דעת רבן גמליאל או שהמחלוקת נותרה בעינה.

התלמוד מגיע להבחנה חדה: לגבי תפילות היומיום ולכל אורך השנה – המחלוקת נשארה. ונראה שנפסק בשאר ימות השנה כחכמים, שהרי ר' יוחנן פסק בראש השנה הלכה כרבן גמליאל, אם כן בשאר ימות השנה פוסקים כחכמים.   

רמב"ם תפילה וברכת כהנים ח':ט'

שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד, בשעה שהוא מתפלל והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין. במה דברים אמורים, במי שאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו:

בנושא פסיקת הלכה בשאר ימות השנה:

כסף משנה תפילה וברכת כהנים ח':ט'

ודע: דאסיקנא בגמרא דלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה... ויש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק זה. ונראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות לאו אתפלות דראש השנה ויום הכפורים איתמר אלא אתפלות שאר השנה הוא דאיתמר דיקא נמי דקתני דאניסי במלאכה ומאחר דבתפלות שאר השנה לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דלא מפלגי בין עם שבשדות לעם שבעיר כדין עשה שלא חילק בכך:

בית יוסף אורח חיים קכ"ד:י'

מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא וכו' יכוין וישמע מש"ץ וכו' כ"כ התוספו' וה"ר יונה והרא"ש והרשב"א והמרדכי בפרק תפלת השחר בשם בה"ג ומפרשי טעמא התוספות והרא"ש שם ובסוף ר"ה משום דאמרינן בר"ה (ראש השנה לד:) כשם שמוציא את מי שאינו בקי כך מוציא את הבקי... 

ותמהני על התוספות והרא"ש שהביאו ראיה ממסכת ר"ה דהא לא אמר בסוף ר"ה דכשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך הוא מוציא את הבקי אלא ר"ג ופליגי רבנן עליה ואמרי דאינו פוטר אלא את שאינו בקי אבל לא לבקי ואיפסיק הלכתא כרבנן בשאר ימות השנה וכר"ג בר"ה וי"ה וכיון דבשאר ימות השנה קיימינן הכי היכי מייתו ראיה מדברי ר"ג דלית הלכתא כוותיה... 

תשובות הרא"ש כלל ד אות יט

והחזן מתפלל להוציא את מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן ולומר אמן וכשאינן תשעה בבית הכנסת המכוונין לברכת שליח צבור קרוב הוא בעיני שברכת שליח צבור לבטלה כי נתקנו ברכות לשליח צבור לאמרם בעשרה

בית יוסף אורח חיים קכ"ד:ג'

ומשום דהוה אפשר למשמע מהא דמי שהוא בקי יכול להפסיק ולשוח בעוד שהחזן חוזר התפלה שהרי אינו חוזר אלא להוציא את שאינו בקי לכך כתב וכשאין ט' בב"ה המכוונים בברכת ש"צ קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה וכו' ואחר כך חזר לומר הטעם השני שראוי לגעור בהם והוא מפני שמגביהים קולם ומזמרים עם החזן ונראה כקלות ראש ומפני כך אף ע"פ שלא היו אומרים פתיחת הברכות וחתימתן היה ראוי לגעור בהם מאחר שנראה כקלות ראש

בית יוסף אורח חיים קכ"ד:ג'

וכתב הרד"א שנשאל הרמב"ם קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה אם ירד ש"צ לפני התיבה ויחזור התפלה בקול רם והשיב הואיל ותקנו חכמים שירד ש"צ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי לא תהיה חזרת הש"צ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואף ע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי כמו שתקנו הקידוש בב"ה והיה עיקר זה מפני האורחים ונתחייבו לאומרו בכל בתי כנסיות ואע"פ שאין שם אורחים וכמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע בשביל המאחרים לבא בב"ה ונתחייבו לאמרה תמיד ואע"פ שהיו שם כל הקהל וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר אחד אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו רק ענינו שנעשה התקנה ההיא עכ"פ גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו וצריך שיובן זה הענין שאל"כ היו החכמים נותנים דבריהם לשיעורים והיה צריך בכל תפלה לחפש כל איש ואיש שבב"ה אם הוא בקי אם לא ע"כ:

אף על פי שהבית יוסף מצטט את הרמב"ם בתשובות, הרדב"ז הביא ציטוט אחר של תשובת הרמב"ם.

שו"ת רדב"ז חלק ד סימן צד (אלף קסה)

שאלה שאלת ממני ידיד נפשי על מעשה שהיה בשנת הרצ"ט ליצירה נתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערב על ענין חזרת התפלה בקול רם שנהגו במצרים שהש"צ מתפלל תפלה אחת בקול רם וזה כנגד דין הגמרא והפוסקים וספרי הקבלה. וכן היה זה המנהג בכל המלכות בעיר הקודש ועזה וצפת ודמשק וחלאב וטענו כנגדם כיון שבכל הקהלות הנזכרות היה מנהגם כך וחזרו לדין הגמרא שגם קהל מצרים יחזרו גם הם ויתפללו שתי תפלות אחת בלחש ואחת בקול רם. טענו קהל המוסתערב שזו תקנת הרמב"ם ז"ל שכתב בתשובה בלשון ערב וזה העתק שלה: 

ראוי בזמננו שלא יתפללו בלחש ואח"כ בקול רם לפי שכשיחזור שליח צבור להתפלל בקול רם כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו יהפוך פניו לספר עם חבירו או לשיחה בטלה ויחזור פניו מהמזרח וירוק ויסיר כיחו וניעו וכשיראה אותו חבירו שאינו בקי יעשה גם הוא כן בלי ספק ויחשוב שזה שאומר שליח צבור אין לסמוך עליו וא"כ יצא מבית הכנסת כל מי שאינו בקי והוא לא יצא ידי חובתו ותתבטל הכוונה אשר בעבורה חוזר שליח צבור התפלה שהוא להוציא את שאינו יודע. ואמנם כשלא יתפללו הקהל בלחש כלל אלא יתפללו הכל אחר שליח צבור תפלה אחת בקדושה כל מי שיודע להתפלל יתפלל עמו בלחש והבלתי בקיאים ישמעו ויכרעו כולם עם שליח צבור ופני כל העם אל ההיכל בכוונה ויצאו כולם ידי חובתן ויהיה הדבר הולך על נכון ויושר וימנע טורח האריכות ויוסר חלול השם שנתפשט בין העכו"ם שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם שהרי הם רואים זה תמיד ומעידים עליו וזה היותר נכון וראוי אצלי באלו הזמנים מצד הסבות שזכרתי וכתב משה עד כאן. 

וכן העיד עליו רבי אברהם בנו ז"ל בספר שחיבר בלשון ערב וזה העתק דבריו כבר נודע ונתפשט ונתפרסם מה שתיקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו כל תלמידי חכמים שהיו בדורו וכל היושבים בבית מדרשו והוא שראה שחזרת שליח צבור התפלה בקול רם אחר שהתפלל בלחש לא יקשיבו אליה כל העם לשמוע ממנו באימה ויראה וענוה בעמידתם...

הכלל העולה שאין אני רואה בזמן הזה עת לעשות כדי להפר תורתנו ואפילו נשנה את המנהג לא נהיה כתלמיד חולק על רבו כאשר חשבו בעלי הטענה וקל להבין שלא נאמר בכיוצא בזה... לפיכך בנדון דידן אם אפשר להחזירם לדין הגמרא שיתפללו שתי תפלות בלא מחלוקת כן ראוי לעשות אבל אם אי אפשר לבטלם אלא ע"י מחלוקת שב ואל תעשה. והנראה לע"ד כתבתי: 

שולחן ערוך אורח חיים קכ"ד:ד'

כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, הַקָּהָל יֵשׁ לָהֶם לִשְׁתֹּק וּלְכַוֵּן לַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ הַחַזָּן וְלַעֲנוֹת אָמֵן; וְאִם אֵין ט' מְכַוְּנִים לְבִרְכוֹתָיו, קָרוֹב לִהְיוֹת בִּרְכוֹתָיו לְבַטָּלָה; לָכֵן כָּל אָדָם יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין ט' זוּלָתוֹ, וִיכַוֵּן לְבִרְכַּת הַחַזָּן.

אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים קכ״ד, ח׳

[ח] קרוב להיות וכו'. זה לשון הפרישה קרוב אבל לא ממש כי כבר כתב ריש סימן נ"ה דאם התחיל בעשרה ויצא מקצתן השליח ציבור גומר. גם נתבאר בבית יוסף דאפילו קצת ישינים או מספרים שמועות אפילו הכי השליח ציבור מתפלל וגומר תפילתו עד כאן לשונו. ולפי זה הוא הדין מדבר ואינו שומע מצטרפין למנין וכן כתבו הבית יוסף ושולחן ערוך ולבוש להדיא בסימן נ"ה, ובבית יוסף שם בשם האגור מפורש יותר ודלא כט"ז:

גמרא מגילה כג: - - כמה חייבים צריך בשביל להעמיד תפילת ציבור?

גמרא מגילה כ"ג:

אֵין פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם וְאֵין קוֹרִין בְּתוֹרָה וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא.

וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים וּבִרְכַּת חֲתָנִים וְאֵין מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה

תוספות מגילה כ"ג:

ואין פורסין על שמע – 

הקונטרס פירש בני אדם שבאו בבית הכנסת אחר שהתפללו הצבור ורוצים לומר קדיש וברכו צריך עשרה 

ור"ת פירש דבשבעה שלא שמעו עם שלש אחרים סגי וה"נ איתא במס' סופרים רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונותנים טעם לדבריהם דכתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה) דאיכא שבע תיבות 

וי"א אפילו בששה משום דברכו הוי הששי ור"ת כתב בספר הישר בחמשה משום דליכא אלא חמש תיבות עד ברכו 

ונ"ל אפילו בשלשה שלא שמעו והכי פירושו דקרא בפרוע פרעות בישראל שלא עשו מה שמוטל עליהם לעשות אז יתנדב העם לברך ה' וליכא אלא שלש תיבות עד בהתנדב 

ותלמידי רש"י פירשו משמו דאפילו בשביל אחד שלא שמע יכולים הם לפרוס על שמע ואפילו אותו ששמע כבר יכול להוציא אותן שלא שמעו כמו שאנו רואים שליח צבור שאף על פי שהתפלל כבר השמונה עשרה ברכות בלחש חוזר ומתפלל בקול רם ואע"פ שכולנו בקיאין עכשיו 

מ"מ י"ל דאין זה ראייה כל כך דשאני השמונה עשרה ברכות שהרי אם היה מתפלל מתחילה בקול רם שמא לא יכוונו לבם להגיע עם שליח צבור במקום קדושה ומודים ור"ת לא היה רוצה לעשות אפילו לעצמו.

האם מותר לעשות קדושה

אליה רבה אורח חיים נ"ה, ו'

כתב בתשובת רדב"ז סימן רמ"א אם התפללו עשרה כל אחד ביחיד פרח מנייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון וכיון דפרח מנייהו אף על גב שאחר כך נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה, ואם חזרו והתפללו הוי ברכת לבטלה דבשלמא היכא דאיכא מי שלא התפלל הוא מתפלל והאחרים עונין אמן, ואף על גב דקיימא לן דאפילו אחד מאותם שכבר יצא יכול לחזור ולהתפלל סוף סוף איכא מי שעדיין לא יצא ידי תפילה וכל ישראל ערבים זה בזה, אבל היכא דכבר יצאו כולם ידי תפילה נמצאו ברכות לבטלה, עד כאן דבריו בקצרה.

מקורות מאחרונים מתוך צורבא מדרבנן:

חיי אדם חלק א כלל יט

א... ועיקר התפלה בצבור הוא תפלת י"ח, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד, ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק משום לשמוע קדיש וקדושה וברכו, ולכן אינם מקפידים להתפלל ביחד רק שיהיה י' בבית הכנסת, והוא טעות גדול. ולכן חוב על האדם שימהר לבא לבית הכנסת, שיתחיל עם הש"ץ, בכדי שיוכל להתפלל כסדר, שיאמר מתחלה כל הברכות, ופרשת התמיד שהוא בעוונותינו עכשיו במקום קרבן התמיד של שחר, ויתפלל כסדר. 

ב. כשמתפלל עם הצבור, אסור להקדים תפלתו עד שיתפללו הצבור. ואפילו רוצה לצאת חוץ לבית הכנסת, אסור, אם לא שהוא חולה או אנוס או שהצבור מאריכין בפיוטים ומתירא שיעבור זמן תפלה, דאז מותר להקדים. ויותר טוב לילך אז לביתו להתפלל (לבוש ועיין מ"א סימן נ' ס"ק כ"א): 

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן כח

הנה בדבר מעלת תפלה בצבור ששמע שאמרתי שהוא דוקא כשכל העשרה מתפללין ולא סגי ברוב המנין הוא האמת וכן מפורש גם בח"א כלל י"ט שכתב ועיקר התפלה בצבור הוא תפלת י"ח, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד עיין שם, והביאו במ"ב סי' צ' ס"ק כ"ח. ומה שהוזכר שסגי ברוב מנין הוא רק לענין לומר דבר שבקדושה. והטעם פשוט דלא שייך ענין רובו ככולו על שעורים דבכל שעורים אף משהו מעכב, ולכן גם בשעור דמספר אין שייך רובו ככולו וכדחזינן גם בכאן גופיה בחשיבות צבור דבעינן עשרה מקרא דתוך תוך ועדה עדה במגילה דף כ"ג אף לענין אמירת דבר שבקדושה בעינן כל העשרה ולא סגי ברובא משום דהוא ככל השעורים דמצינו במדות וכן הוא בשעורי מספרים ומשקלות שאין לפחות אף משהו ממה שנאמר. ורק כשיש עשרה שהוא כל הסך שצריך לחשיבות צבור והנידון הוא רק כמה צריכין להיות מחוייבין באמירת הדבר שבקדושה כדי שיוכלו לומר דאם כבר נפטרו אין יכולים אף שיש כאן צבור, בזה שייך דין רובו ככולו שכיון שהרוב מחוייבין נידון כמו שכולן חייבין ויכולין לומר...

וא"כ בתפלה שרשאי ומחוייב להתפלל גם ביחידי ואינו דין חובת צבור רק שיש מעלה וחשיבות להתפלל בצבור שהוא כשיתפללו צבור שהם עשרה אין שייך כלל לומר שיסגי ברובן מתפללין כמו שלא סגי שיהיו פחות מעשרה לאמירת דבר שבקדושה וכמו בכל שעורי מספר שלא אמרינן רובו ככולו. 

חק יעקב

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ד

וכיצד היא תפלת הציבור? יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו, וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה. 

שו"ת חתם סופר קובץ תשובות סימן ד

ומה ששאל אם יש לומר [קדושה] עם השליח ציבור כשהיחיד מתפלל עמו - זהו עיקר תפלה בציבור, כי מה שהיחידים כל אחד מתפלל בפני עצמו, מקרי תפלת יחיד, רק מה שאחד מוציא רבים, זה מקרי בציבור, ויעיין מגן אברהם סימן תרפ"ט סק"י, ורק מפני שאי אפשר שיכוונו כולם לשליח ציבור תקנו שיתפלל כל אחד בעצמו, והי' ראוי שיאמרו עמו מלה במלה שזהו כמו מוציא רבים ידי חובתן, כבמתניתין דסוכה [ל"ח ע"א] גבי הלל שאומר ועונה אחריו מה שהוא אומר כמו אנא ה', אלא כדי שיסדיר ש"ץ תפילתו תקנו בלחש תחלה כמבואר בסוף ראש השנה [ל"ד ע"ב] 

שבט הלוי

וראיתי להגר"מ פיינשטיין בשו"ת איגרות משה ח"ג או"ח סי' כ' שהביא דברי ח"ס הנ"ל וכ' עליהם שהם דברי טעות, והוסיף לכתוב שהם דברים מתמיהים ואינו מדברי הח"ס, וכמדומה פליטת קולמוס הוא וכל המכיר בסגנון התשובה יכיר מיד שהם דברי עצמו. ועיקר טענת האיגרות משה דלא שייך לומר שעיקר התפילה מה שכל חוזר התפילה ותפילת לחש אף בקהל גדול בב"א רק תפלת יחיד נחשבת שכל הקהל שהם בקיאים ולא יצאו כלל בתפילת הש"ץ לא יצאו ידי תפילה בציבור ונמצאו שעקרו לגמרי תפילה בציבור.

ובמחכ"ת לא כן הוא בוודאי מה שהרבה יחידים מתקבצים לעבודת ה' ביחד שעושים בזה עבודת יחיד נקרא עבודה בציבור, ובנדון שלנו תפילת ציבור. והוא עניין ש"ס יומא נ"א ע"א דנו"נ הגמ' בטעם פסח דנקרא קרבן ציבור וקאמר משום דאתי בכנופיא אף על פי שכל יחיד עושה לעצמו, הרי דהיכא דהוי גדרי עבודת ציבור היינו קרבן עבור כל הציבור, ומה שמתקבצים לעשות עבודתם בציבור וכחו אתו לדחות שבת וטומאה. וכמו כן לענין תפילה אלא שהח"ס קאמר דדרגת תפילת ציבור האמתי היה יותר אם היה זה ע"י ש"ץ וכל העם עונים אתו, וזה מדויק בסוף לשון הח"ס עיין ותראה.

ופשיטא מאוד דמה שכתב הח"ס בלשונו דמה שהיחידים מתפלל בפ"ע נקרא תפלת יחיד, אין כוונתו תפלת יחיד ממש אלא לעומת מעלת התפילה עם הש"ץ. תואר תפלת יחיד — כמו שקרבן פסח כ"א לבד הוא קרבן יחיד ולא נקרא ק"צ ואעפ"כ יש לו מעלת הציבור ע"י שבא בכנופיא כנ"ל וא"כ השתא דתקנת הקדמונים כ"ה שכל הציבור מתפלל בפ"ע יחיד יחיד, א"כ מעיקר יסוד ההלכה כבר יצאו תפלת ציבור ובשביל תוספת מעלה של חזרת ש"ץ אין באופן כזה להוסיף מעלת תפילת ציבור שכיון שכבר יצאו.

וע"כ שפיר הטור והראשונים בשו"ע סי' קכ"ד הוצרכו ליתן טעם לדידן מ"ט ש"ץ חוזר תפילתו וכ' הטור משום תקנת הקדמונים או משום קדושת השם. והחזו"א בשם הרמב"ם במש"כ ב"י סו"ס צה, והשתא אם היה אפשר שיחזור ויצטרך להתפלל עם הש"ץ בתורת הש"ץ קיהיב לי' שהיה מעלת תפלת ציבור דהיינו דרגה ראשונה של תפלת ציבור כנ"ל, ופשוט שזה כוונת הח"ס, ואינו ח"ו כחולק על יסודי הקדמונים הפשוטים המגולים בפי כל, וכל דבריו ביסודי החכמה.

וכעין זה גם בחזון איש הל' תפילה סי' י"ט וכמשמעות לשון הרמב"ם פ"ט ה"ד וכיצד היא תפלת ציבור יהא אחד מתפלל בקול רם וכו' יעו"ש, וע"כ המנהג במג"א סי' קכ"ד ס"ק ג' להתפלל מנחה מיד בקול רם אם הציבור מתפללין אתו מלה במלה נהי דמפסידין בצד א' מרויחין בצד אחר שהיא תפלת ציבור אמיתי לדברי מרן הח"ס...