פרשת צו - ביעור חמץ ונותר בל תשחית או מצווה לבער

פרשת השבוע פרשת צו, וליל הסדר נופלים פעמים רבות בסמיכות זה לזה. 

יש מעט קשרים ביניהם אבל קשרים סמויים.

אחד ההקשרים המשמעותיים נמצא במסכת פסחים.

המשנה בתחילת פרק שני אומרת שמצוות ביעור חמץ בשריפה. והמקור לדין זה הוא ממצוות 'נותר'.

דין נותר מופיע אצלנו בפרשה, מה דין זה אומר?

שאם אדם הקדיש קרבן למקדש, יש לקרבן זמן אכילה. אם נשאר מהבשר אחרי זמן האכילה יש לשרוף את הקרבן.

לדוגמא, את בשר קרבן השלמים יש לאכול שני ימים ולילה אחד. יום - לילה - יום. בלילה השני כבר לא אוכלים וכשיגיע הבוקר של היום השלישי ישרפו את הבשר.

ולכאורה לא מובן - מדוע לשרוף את הבשר? למה לא לתת אותו לעניים? למה לא לצלות אותו או למלוח אותו ולאכול אותו במשך שבוע? הרי זה בל תשחית!!

בספר החינוך (מצווה רטו) נותן שני טעמים למצוות נותר:

לפי שטבע כל בשר (להפסד) [להפסל] בשהייה ולבוא לידי (סרחון) [חסרון] ועל כן להגדלת דבר הקרבן כמו שאמרנו למעלה (מצוה קב) נצטוינו לשרפו מיד ולבערו מן העולם לבל יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש יותר מן הפרוד וזריה לרוח או לכל דבר אחר. 

 

גם מלבד זה, יש בדבר רמז אל הביטחון בהשם יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצוה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור, ולא רצה שיהנה בו בריה אחרת, לא אדם ולא בהמה.

שני טעמים אלה באים לידי ביטוי גם בביעור חמץ שנקיים השבוע.

מצד אחד, התורה מצווה אותנו לשרוף את החמץ. כי החמץ מבטא ישות, גאווה, ולכן מצוות ביעור החמץ הוא דווקא בשריפה. לכן חכמים קבעו דרכים רבות כדי לבער את החמץ מאצלנו - אדם צריך להחשיב כאילו אין לו חמץ בכלל 'בל יראה ובל ימצא' ואם בכל זאת יש איזה פירור הריהו בעיני כעפר הארץ, ואילו הייתי יכול הייתי מפקיר הכל. עד כדי כך שהמצווה העיקרית היא לשרוף אותו. זה ביטוי סמלי ומוחשי לרצון שלנו להיפטר מהחמץ ומההרגלים הרעים שלנו מכל וכל.

מצד שני, לשריפה יש גם עניין של כבוד ללחם. בשו"ת ישכיל עבדי שמציין שאין ראוי לזרוק את הלחם לשירותים, או להשליכו בביזיון משום שכל השנה אנו אוכלים אותו ולא זורקים אוכל או מבזים אותו. ולכן מצוותו בשריפה דווקא. ויש גם אפשרות לפוררו ולהשליכו במאגר מים לדגים.

אפשר לדמות את התהליך של ביעור החמץ לניקיון שאנחנו עושים בבית. האדם צובר לעצמו חפצים, זכרונות, מסמכים וקשה לו להיפרד מהם. הניקיון שעושים בפסח מזמן לנו את האפשרות להיפרד מכל מיני חפצים שלא עשינו בהם שימוש ולרענן את הבית, חלק מהחפצים נמסור לאחרים, חלק ניתן לגמ"ח, חלק נזרוק לפח. כך גם בחמץ: חלק ניתן לגמ"ח עניים שם ימכרו בשבילנו, המכירה עדיפה שלא תהיה לאנשים פרטיים, חלק נעביר לאחרים וחלק נזרוק לפח.

הריענון הזה הוא גם ריענון לנפש. הצורך לצבור ולאגור הוא הצורך שלנו להשיג שליטה על החיים שלנו. זה לא דרך של חירות. 

תודעת שפע ועשירות לא נשארת ב'לאגור' ו'לצבור' זה לא מידת הביטחון.

טעם זה גם מופיע אצל ספר החינוך במצוות קרבן הפסח (מצווה ח) שבו נאמר "ולא תותירו ממנו עד בוקר":

וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו. הענין הוא כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יותר ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו השם יתברך מעבדות, ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדולה.

 חג שמח ושבת שלום!