בפרשת הקרבנות שבויקרא, קרבן החטאת מציג קודם כל מקרים נדירים של חטאת ורק אחר כך מגיע ל'ברירת המחדל' - חטאת יחיד.
התורה פותחת בקרבן של הכהן הגדול, ואז של כל העדה כלומר הסנהדרין שטועה בהוראה, ואז קרבן נשיא.
מדוע התורה מציגה את הדברים הנדירים האלה? למה לא להציג את מה שיותר סביר שיקרה שאדם שיחטא שיביא קרבן חטאת?
אפשר לומר שהתורה מדגישה את הפן הייחודי של קרבן החטאת.
לאדם בדרך כלל קשה להודות על טעויות. קשה לו לומר: "סליחה, טעיתי".
ובפרט אם הוא אדם בעל תפקיד ציבורי - עוד יותר קשה להודות על הטעות כי יש לזה השלכות על התפקיד ועל התדמית שלו.
הגמרא במסכת יומא אומרת על שאול המלך שעל חטא קל הוא נפל וירד ממלכותו. וזאת משום שלא הודה על החטא אלא אמר "שמעתי בקול העם" זה מה שהעם רצה. ואחרי שהודיעו לו שמלכותו תיקרע מעליו הוא לא היה מוכן לוותר, למרות שבתחילת דרכו הוא נחבא אל הכלים ובכלל לא רצה מלכות.
כי ברגע שאדם עולה למלכות מאוד קשה לו לוותר.
לעומתו דוד המלך שנפל בחטא חמור הרבה יותר, אבל מכיוון שהודה על החטא ואמר טעיתי - הקב"ה סלח לו.
לעשות בדיקת חמץ אמיתית, היא לבדוק בפנים ובכנות איפה טעינו ועל מה אנחנו לוקחים אחריות. זה משמעות המושג 'בדיקת' חמץ. לא מספיק 'להוציא' את החמץ אלא צריך לבדוק ולחפש בחורים ובסדקים עד שמוצאים ומבערים מה שיש.
תגובות