אחרי מתן תורה והתגלות בקולות ברקים, עשן ואש מופיעה פרשת משפטים. פרשה שמציגה בפנינו פרטים ופרטי פרטים. היא פותחת מיד בדיני עבד עברי, ואדם עומד מול הירידה הדרמטית הזו ושואל את עצמו - מה קורה פה? איפה הרעיונות הגדולים?
אומרים שאלוקים נמצא בפרטים הקטנים, אז ננסה לענות על השאלה שרבים מהמפרשים שאלו - מדוע התורה פותחת את דיני המשפטים בדיני 'עבד עברי'?
אם נתבונן בפרשיית עבד עברי נגלה שכל פסוק בפרשת עבד עברי מסתיים בשורש "י.צ.א"
הנה ניסוח מחודש של דבר התורה, המחדד את המעבר מהמעמד הנשגב של הר סיני אל הפירוט המשפטי, תוך הבלטת מוטיב ה"יציאה" והחירות:
מהר סיני אל הפרטים הקטנים: סודו של העבד העברי
לאחר המעמד הנשגב של מתן תורה – בתוך קולות, ברקים, עשן ואש – מופיעה פרשת משפטים. המעבר הוא חד וקיצוני: מהתגלות אלוקית אדירה לירידה לפרטי פרטים של חוקים סוציאליים ופליליים. הפרשה פותחת מיד בדיני "עבד עברי", ואדם השואל את עצמו: איך נחתנו כל כך מהר? היכן נעלמו הרעיונות הגדולים?
שלושה פירושים מופיעים במפרשים מי זה "לפניהם"?
1. לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים
אז ננסה להתבונן בפרטים הקטנים וללמוד על החכמה שבהם.
מפרשים רבים תהו: מדוע בחרה התורה לפתוח את קובץ החוקים הראשון שלה דווקא בנושא העבד?
מוטיב היציאה: השפה של העבדים
אם נתבונן בפרשיית עבד עברי, נגלה תופעה לשונית מרתקת: כמעט כל פסוק בפרשה מסתיים בשורש י.צ.א:
"בַּשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם"
"אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא"
"אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ"
"וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ"
"לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (בהקשר של עבד שבוחר להישאר)
ועד לסיום הפרשה בדיני אמה עברית: "לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים... וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף".
הסיבה לכך עמוקה: עם ישראל זה עתה יצא ממצרים כעם של עבדים. כדי לחנך אותם לחירות, התורה חייבת לדבר איתם בשפה שהם מבינים – שפת העבדות. המסר המרכזי שמוחדר לעבד העברי הוא שיש יציאה. העבדות אינה מצב קבוע; היא זמנית.
אם העבד מסרב לצאת ובוחר להישאר תחת אדונו, רוצעים את אוזנו. מדוע? כי האוזן הזו שמעה בהר סיני את הקריאה "כי לי בני ישראל עבדים" – הם עבדי שלי, ולא עבדים לעבדים. מי שמוותר על חירותו, פוגם במהות היציאה ממצרים.
אמה עברית: משעבוד להצלה
גם בדיני אמה עברית, התורה משתמשת בשורש י.צ.א כדי להדגיש את המהפך המוסרי. נאמר שם: "לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים". התורה מבהירה שאדם המוכר את בתו לאמה אינו עושה זאת כדי לנצל אותה, אלא כמעשה ייאוש שנועד להציל אותה מרעב וממצוקה.
החוק מחייב את האדון לייעד אותה לאישה לו או לבנו – כלומר, להפוך את מעמד השפחה למעמד של בת משפחה אהובה. ואם לא יקיים את חובותיו כלפיה ("שלוש אלה לא יעשה לה"), היא "יוצאת חינם" – שוב, היציאה לחירות היא ברירת המחדל המוסרית.
בין יראת שמים לחוכמת הפרטים
התורה מובילה אותנו מההתגלות הגדולה, שנועדה לעורר בנו יראת שמים, אל החוכמה הצרופה שבפרטים הקטנים. לפעמים קשה להבחין בהיגיון העמוק הטמון בכל פרט ופרט, אך זוהי בדיוק "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
בעוד שבעולם העתיק עבדות הייתה גזר דין עולם, התורה חידשה מציאות שבה המטרה היא תמיד החירות. כיום, העולם כולו כבר מכיר בפלא ההיסטורי של עם ישראל ובערכים המוסריים שהנחיל לאנושות דרך אותם פרטים קטנים בפרשה.
(מבוסס על ביאורו של ד"ר יושי פרג'ון)
תגובות