פרשת תרומה - נח והמשכן

 אנו עומדים היום בפני התבוננות מרתקת על שניים מהמבנים המשמעותיים ביותר שמתוארים בתורה: תיבת נח והמשכן שבנו בני ישראל במדבר. במבט ראשון, נראה שמדובר בשני סיפורים נפרדים לחלוטין. האחד עוסק בהצלה פיזית של אדם וחיות מפני מבול שוטף, והשני עוסק בהשראת שכינה בתוך עם ישראל. אך כאשר אנו צוללים אל תוך פסוקי התורה, מתגלה לעינינו הקבלה ספרותית ורעיונית מדהימה, שמלמדת אותנו שיעור עמוק על הנפש שלנו, על הקהילה שלנו, ועל תפקידנו בעולם.  

ההקבלות המופלאות בין התיבה למשכן

התורה משתמשת בביטויים זהים כדי לרמוז לנו שתיבת נח הייתה למעשה "המשכן הראשון". הנה כמה מהדוגמאות הבולטות ביותר:

פרופורציות ומידות: הקב"ה מוסר לנח מידות מדויקות: "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (בראשית ו', טו). באופן פלאי, הפרופורציות של התיבה (היחס של 1:1.66:10) זהות כמעט לחלוטין לפרופורציות של הקרשים במשכן, שהיו באורך עשר אמות, ורוחב של אמה וחצי. בנוסף, תוכנית הקרקע של התיבה מכילה בדיוק שלוש פעמים את מידות חצר המשכן.  

ה"מכסה": בשני המבנים מוזכר הכיסוי העליון. אצל נח נאמר: "וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה" (בראשית ח', יג), ובמשכן נאמר: "וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה" (שמות מ', יט). המילה "מכסה" מופיעה בכל התנ"ך כולו אך ורק בשני המקומות הללו!  

מבית ומחוץ: כאשר הקב"ה מצווה על בניית התיבה, הוא אומר: "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו', יד). הביטוי הזהה מופיע פעם אחת נוספת בלבד, בציווי על ארון הברית: "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כ"ה, יא).  

חלוקה למדורים: בשני המקומות אנו מוצאים חלוקה לשלושה אזורים. התיבה מחולקת ל"תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים" (בראשית ו', טז), והמשכן מחולק לקודש הקודשים, האוֹהל והחצר.  

הקפדה בביצוע: בשתי הפרשיות ישנו דגש עצום על ביצוע מדויק של הציווי האלוהי. אצל נח: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו', כב), ובמשכן: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה" (שמות מ', טז).  

מהות ההשוואה: המיקרוקוסמוס והכפרה

אך מדוע התורה טורחת להקביל בין המבנים הללו?

תיבת נח לא הייתה רק סירת הצלה; היא הייתה מיקרוקוסמוס של עולם החי ושל היקום כולו. ייעודה של התיבה היה להיות מקום של טהרה וכפרה על חטאי דור המבול. כפי שהמבול שטף וטיהר את העולם כמו מקווה מים ענק, התיבה הייתה אמורה להוות את נקודת ההתחלה של עולם מתוקן. נח יועד להיות מעין "כוהן גדול" של האנושות החדשה, שמתקן את חטא אדם הראשון ומוביל את העולם בחזרה להרמוניה.  

אך לצערנו, גודל הסיכוי הפך לגודל הנפילה. מיד לאחר המבול, נח נוטע כרם, משתכר מן היין, ומתגולל "בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". הפסוק מדגיש את המילה "אוהלו" כדי ליצור ניגוד כואב ל"אוהל מועד". במקום להיכנס לפני ולפנים בקדושה, נח מחלל את מעמדו. בגלל כישלונו של נח וחוסר הכבוד שרחש לתפקידו, התיקון נדחה.  

רק כאשר מגיע עם ישראל, הדורות של אברהם, יצחק ויעקב, ויוצא ממצרים – אנו זוכים סוף סוף להקים את המבנה שיתקן את העולם. המשכן הופך כעת למיקרוקוסמוס, אך הפעם של עולם החומרים – זהב, כסף, נחושת, תכלת, וארגמן.  

המשכן שבלב ובקהילה

כאן טמון המסר העמוק ביותר עבורנו. כשם שהמשכן בנוי מחלקים שונים, כך כל חלק בו מבטא כוח רוחני אחר: יראה, אהבה, רחמים. הוא משקף את המגוון האנושי – את הצדיקים, את הבינוניים, ואת כל יתר האנשים שמרכיבים את הציבור שלנו.

בדיוק כפי שהמשכן מכיל את ארון הברית (תורה), את השולחן (פרנסה ושפע חומרי) ואת המזבח (תפילה והקרבה), כך גם בנפש האדם פנימה ישנם כוחות שונים: חלק של לימוד, חלק של תפילה וחלק של מעשים טובים. אדם נדרש לתת מקום של כבוד לכל כוח וכוח בנפש שלו. גם אם אדם מטבעו מתחבר יותר לכוח של "השולחן", אל עולם המעשה והפרנסה, עליו להישאר פתוח לכוח של התפילה, של החסידות, ושל הלב.