פורים - תחת הנעצוץ יעלה ברוש

 הגמרא במגילה מביאה דרשה של ר' שמאול בר נחמני:

גמרא מגילה י':

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי פָּתַח לַהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרַשְׁתָּא מֵהָכָא "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס" (ישעיהו נ"ה:י"ג).

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ תַּחַת הָמָן הָרָשָׁע שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב "וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלוֹלִים" (ישעיהו ז':י"ט).

יַעֲלֶה בְּרוֹשׁ זֶה מָרְדֳּכַי שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ לְכׇל הַבְּשָׂמִים שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מׇר דְּרוֹר" (שמות ל':כ"ג) וּמְתַרְגְּמִינַן מרי דְּכֵי.

תַּחַת הַסִּרְפַּד תַּחַת וַשְׁתִּי הָרְשָׁעָה בַּת בְּנוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע שֶׁשָּׂרַף רְפִידַת בֵּית ה' דִּכְתִיב "רְפִידָתוֹ זָהָב" (שיר השירים ג':י').

יַעֲלֶה הֲדַס זוֹ אֶסְתֵּר הַצַּדֶּקֶת שֶׁנִּקְרֵאתָ הֲדַסָּה שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה" (אסתר ב':ז') וְהָיָה לַה' לְשֵׁם זוֹ מִקְרָא מְגִילָּה לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת אֵלּוּ יְמֵי פוּרִים.

השם משמואל מבאר את הגמרא:

ר' שמואל בר נחמני פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: תחת הנעצוץ יעלה ברוש... לאות עולם לא יכרת אלו ימי פורים. ויש להבין מדקאמר שזו פתיחה להאי פרשתא משמע שזו סיבה לכל ענין הפרשתא. ובשלמא תחת המן הרשע יעלה מרדכי הוא סיבה לכל הענין, דבאם לא היו מרדכי והמן לא היה נעשה מה שנעשה. אבל תחת הסרפד תחת בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה' יעלה הדס זו אסתר אינו מובן, למה תלה כל ענין ושתי ואסתר בנבוכדנצר כלל, שהרי אפילו לא היתה ב"ב של נבוכדנצר אלא רשעה אחרת נמי היה יכול להיות כל הענין.
ונראה דהנה במדרש (ריש פ' חקת): זה שאמר הכתוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד", כגון אברהם מתרח, חזקיהו מאחז כו', מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם? תמן תנינן, בהרת כגריס באדם טמא, פרחה בכולו טהור, מי עשה כן מי צוה כן, לא יחידו של עולם?... ופירשנו כי אי אפשר שיפעול דבר את מה שהיפוך לו, כמו שהאש אינה פועלת קרירות והמים אינם פועלים חמימות, כך לא היה ראוי שיצא טהור מטמא. אלא מחמת שכל הנמצאים מציאותם מאמיתת המצאו ית"ש, ואפילו טמא איננו נפרד וחולק רשות לעצמו, ואין שום מציאות בעולם אלא מאמיתת מציאותו ית"ש, והוא אחד בתכלית ואין שום נמצא בלעדיו, ועל כן מצד אמיתת יחוידו וכו' יכול להיות טהור מטמא, כי שורש אחד להם הוא יחידו של עולם, ולא לבד שיצא טהור מטמא אלא אפילו טומאה עצמה יכולה להתהפך ולהיות טהורה מהאי טעמא...
ונראה שכך היה כל ענין נס פורים, שכל הענינים היו תלויים זה בזה וסיבה זה לזה, ותכלית הכל היה בנין בית שני. ובא ר"ש בר נחמני ופתח פתחא להא פרשתא כנ"ל, לומר עוד יותר רבותא שהרע היה סיבה לטוב, וכענין טהור מטמא, מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם? וענין זה הוא יסוד בנין בהמ"ק, אבן שתיה שממנה הושתת העולם, שהאמצע מורה על הנקודה הפנימית שהיא שורש הכל, וע"כ היה צריך דוקא שהטובה תסתעף מהרעה, להיות מורה על ענין נכבד זה. ועל כן אמר שהסיבה הראשונה היתה ע"י נבוכדנצר ששרף רפידת בית ה', שהוא היה המחריב את בהמ"ק, הוא היה סיבה ראשונה לבנין בית המקדש, והיינו שלולא שהיתה ושתי בת בנו של נבוכדנצר שהחציף נגד ה' יתברך להחריב את ביתו, לא היה אפשר שתהיה בה כל כך גסות הרוח להקניט את אחשורוש בדברים, כאמרם ז"ל (מגילה יב ע"ב) ששלחה ליה בר אהורייריה דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי והאי גברא רוי. אלא מחמת שהיתה ב"ב של המחריב את רפידת בית ה', זו היתה סיבה לגסות הרוח שבה, וע"י כן נהרגה ומלכה אסתר במקומה. וא"כ זה שהיה נראה לכאורה שהיה שארית לנבוכדנצר הרשע, היה להיפוך, שהיה סיבה שלא ישאר לו שם ושארית, אלא סיבה לבנין בהמ"ק. ותחת המן הרשע שגדלו המלך, שעשה עצמו ע"ז, היפוך מהות ישראל שהם נכנעים לשמים, ע"כ חשב לאבד את היהודים, זה עצמו היה סיבה להתרוממות קרן מרדכי, כי לולא המן בגזרותיו לא היתה אסתר מגדת ושמרדכי הוא דודה, ולא היה בא מרדכי לכלל גדולתו זו, ושכל זה היה סיבה לבנין בהמ"ק. וזה שאמר הכתוב תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס, שלשון תחת מורה שזה סיבה לזה, כלשון "זה תחת זה", שזה סיבה לזה. וזה מורה על יחידו של עולם כנ"ל, וזה יסוד ואבן פינה לבנין בהמ"ק. וזהו והיה לה' לשם.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרפ"א, עמ' ריד-רטו)

ביאור באמצעות בינה מלאכותית:

השאלה המרכזית העולה היא מדוע נצרך המדרש להדגיש כי ושתי היא "בת בנו של נבוכדנצר ששרף רפידת בית ה'", הרי לכאורה הנס היה יכול להתרחש באותה מידה גם אילו הייתה מלכה רשעה מכל שושלת אחרת? 

כדי ליישב זאת, המחבר מביא את היסוד מהלכות פרה אדומה, שם שואל המדרש "מי יתן טהור מטמא", ומבאר כי בעוד שלפי חוקי הטבע הפכים אינם מולידים זה את זה (כפי שחום אינו מוליד קור), הרי שמצד "יחידו של עולם" – הנקודה האלוהית הפנימית שהיא שורש לכל המציאות – גם הטומאה יונקת מאותו מקור, ולכן היא יכולה להפוך לסיבה המולידה טוהר. 

החידוש המהפכני של ה"שם משמואל" הוא שהרע במגילה לא רק "הוחלף" בטוב, אלא הוא היה הסיבה הישירה לצמיחתו:

• גסות הרוח והגאווה של ושתי, שירשה מסבה מחריב המקדש, היא זו שגרמה לה להמריד את אחשורוש ולהיהרג, ובכך "הולידה" את מלכות אסתר; 
• ובדומה לכך, גזירותיו של המן הן שאילצו את אסתר לחשוף את זהותה והביאו לרוממותו של מרדכי. 

בכך הוא מסכם כי יסוד בניין בית המקדש השני נטמן דווקא בתוך כוחות החורבן, כאשר המילה "תחת" בפסוק מלמדת שזהו תהליך של עילה ועלול, שבו הרע משמש ככלי להופעת הייחוד האלוהי והגאולה.