בעיירה קטנה, קרוב לליז'נסק, היה יהודי בשם מוישל'ה, שניהל בית מרזח )מקום
שמוכרים בו יין(. אתם יודעים איך התקיימו אז אותם יהודים, לפני כמאתיים שנה: בית
המרזח לא היה באמת של היהודי, אלא של ה'פריץ' – אציל פולני ועשיר. היהודי ניהל
את בית המרזח, ומדי חודש חייב היה לשלם לפריץ סכום גדול של כסף. זה לא היה
פשוט – אם היו כולם משלמים על מה ששתו, יכול היה היהודי לשלם את הכסף בלא
קושי. אבל מה באמת קרה? איכרים נכנסו לבית המרזח של היהודי, שתו יין או משקה
חריף... אחרי שהגוי שתה חמש כוסות, כשהוא כבר היה חצי שיכור, הוא היה ממשיך
לבקש עוד כוס ועוד כוס... מה יכול היה היהודי לעשות? הוא היה מוכרח לתת לו.
וכשבסוף היה מבקש ממנו לשלם על חמש־עשרה הכוסות ששתה, היה הגוי השיכור
צורח עליו: "יהודי מנוול וגנב! הלוא שתיתי רק חמש כוסות!" וגם חבריו היו אומרים: "כן,
כן, הוא שתה רק חמש כוסות..." אז מי באמת היה משלם? היהודי, נעבך. כך שלרוב,
מאוד קשה היה, לפעמים בלתי אפשרי, לשלם לפריץ את הכסף של בית המרזח.
וכשהגיע הפריץ לקבל את הכסף, אם לא היה ליהודי מה לשלם– חייו היו ממש בסכנה.
לפי החוק הנהוג אז בפולין, יכול היה הפריץ להרוג את היהודי שלא שילם את חובו, או
לקחת את אשתו ואת הילדים שלו לעבדים. ובכן, למרות שמוישל'ה עבד יומם ולילה,
הוא לא הצליח לשלם את כל הכסף. היה לו חוב מצטבר של כמה וכמה חודשים.
יום חמישי אחד נכנס הפריץ לבית המרזח ואמר: "תקשיב, מושיק: אם ביום שני הקרוב
אתה לא משלם לי את החוב, דע לך שאני הולך להרוג אותך." מויש'לה חזר הביתה
בפאניקה ואמר לאשתו: "זה הסוף. ביום שני הוא הורג אותי." אך אשתו, שהייתה בעלת
אמונה, אמרה: "תירגע, מוישל'ה. שמעתי שבליז'נסק יש צדיק אחד, רבי אלימלך שמו,
והוא פועל ישועות, הוא בטח יכול לתת לך את הכסף. אתה צריך רק למסור לו פתק
עם הבקשה, והוא ייתן לך את הכסף." כך היא חשבה, והוא אמר שכמובן שהוא ינסה,
מה יש לו להפסיד...
מוישל'ה היה איש פשוט, נעבך, בקושי ידע לכתוב. הוא לקח דף נייר גדול, ורשם עליו
באותיות גדולות: "אלימלך, אני צריך כסף לשלם לפריץ." יצא מוישל'ה לדרכו, והינה
בדרכו לליז'נסק הוא פגש כמה צדיקים, מחסידיו של הרבי ר' אלימלך, ביניהם החוזה
מלובלין. החוזה מלובלין שאל את מוישל'ה: "לאן אתה הולך?" "לליז'נסק," ענה
מוישל'ה, "לאלימלך." אומר לו החוזה מלובלין: "תן לי לראות את הנייר שלך." מוישלה,
שהיה ממש יהודי פשוט, כעס: "חוצפה! זה לא בשבילך, זה בשביל אלימלך!" "מה
אתה דואג," אמר החוזה, "מייד אחזיר לך אותו."
אתם בטח יודעים שהחוזה לא קרא רק את מה שכתוב – ברוח קודשו הוא ראה את
כל הסיפור שמאחורי הכתוב, והוא אמר: "תשמע לעצתי, מוישל'ה: לפני יום
שני אתה חייב להסתתר, שאם לא כן, דע לך – הפריץ יהרוג אותך."
אך מויש'לה, שהלך בתקווה לקבל כסף, שוב כעס: "וכי ביקשתי ממך עצות? אני הולך
לאלימלך שיעזור לי! מה אתה מתערב?" וכך הוא המשיך בדרכו. וכשנכנס בסף ביתו
של הרבי ר' אלימלך הוא צעק: "אלימלך! הבאתי לך נייר."
שם כבר ישב החוזה מלובלין. הרבי ר' אלימלך נטל את הנייר, הסתכל בו ברוח קודשו,
ורמז לחוזה היושב לידו: "אהה! אני רואה שכבר קראת את הפתק. ואז הוא אמר
למוישל'ה: "תקשיב, מוישל'ה, תגיד לפריץ שאם הוא רוצה שתישאר לנהל את בית
המרזח שלו, אתה מסכים רק בתנאי שהוא ייתן לך הלוואה של עשרת אלפים רובל."
מוישל'ה לא האמין למשמע אוזניו, והתחיל לצעוק: "אלימלך! אתה משוגע לגמרי! אני
אומר לך שאני חייב לו הרבה כסף, ואם לא אתן לו עד יום שני הוא יהרוג אותי! אז על
מה אתה מדבר?!" מאוכזב וכועס שב מוישל'ה על עקבותיו וחזר לביתו. הוא אמר
לאשתו: "הרבי הזקן הזה משוגע לגמרי! כנראה שהוא לא מבין מה שאומרים לו."
מתוך שלא ידע מוישל'ה מה לעשות, סילק את העניין מדעתו. הוא שכח את איומו
של הפריץ, וגם את עצתו של החוזה לא זכר. הגיע יום שני. מוישל'ה הלך ברחוב,
ופתאום ראה את האציל מגיע למולו, רכוב על סוס... אמר לו האציל: "איפה הכסף
שלי, מושיק?" רעדה אחזה במוישל'ה, והוא התחיל לבכות. "תאמין לי שאין לי," הוא
התחנן. הגוי ירד מסוסו והתחיל להכות אותו. הוא היכה בו בחמת זעם מכות רצח
שלא נגמרות. וכשלבסוף שכב מוישל'ה ללא הכרה, ספק חי ספק מת, הסתלק לו
הפריץ. לאחר שעה ארוכה התעורר מוישל'ה – כולו חבול, כולו כאוב – ובמאמץ אדיר
הצליח לגרור את עצמו 'על ארבע" עד לביתו. אוי, כמה הצטער עכשיו שלא זכר את
עצתו של החוזה מלובלין.
אתם יודעים, חברים, כל רשע, כל אנטישמי, אפילו הגדול ביותר – יש יהודי אחד שהוא
אוהב. ככה זה. כך ברא הקב"ה את עולמו. ואשתו של הפריץ הזה אהבה מאוד את
מוישל'ה. 'מושיק שלי', הייתה קוראת לו. מדוע? מפני שלמרות שמוישל'ה היה "עם
הארץ מדאורייתא", הוא ידע איך לקנות בשוק. הוא ממש ידע לבחור את הסחורה
הכי טובה, ולהשיג אותה במחיר הכי זול. כל מה שאשת הפריץ הייתה צריכה היה
מוישל'ה מביא לה.
יומיים־שלושה אחרי המכות, שאלה האישה את בעלה: "זה כמה ימים שאני לא רואה
את מושיק. איפה הוא, המושיק שלי?" ענה לה בעלה: "מושיק מת. הרגתי אותו. זה
הגיע לו, בגלל שכבר כמה חודשים לא שילם לי." נתקפה האישה כעס: "מה?! הרגת
אותו? אתה רוצה להרוג יהודי? תמצא לך יהודי אחר! איך העזת לגעת במושיק שלי?!"
"טוב, טוב," ניסה להרגיע אותה, "לא ממש הרגתי אותו. היכיתי אותו עד שנפל ללא
הכרה. אולי הוא חי, ואולי הוא אפילו מתאושש." אך היא ממש פחדה שמוישל'ה לא
יעבוד עוד בשבילה. לא ייאמן כמה היא כעסה.
"אני מצווה עליך: לך אליו מייד! תבדוק שהוא חי, ואם כן – בקש ממנו סליחה".
האציל ממש לא רצה להסתכסך עם אשתו...
מוישל'ה היה סגור בביתו, מתאושש לאט־לאט מהמכות הנוראיות. כשראה מהחלון
שהאציל מגיע, נבהל מאוד. הוא היה בטוח שהאציל בא כדי "לגמור אותו" סופית.
עכשיו הוא זכר היטב את עצתו של החוזה מלובלין. הוא נעל את הדלת היטב, התחבא
מתחת למיטה, ושכב שם, רועד מפחד. כשהפריץ דפק בדלת, כמובן שלא הוציא
מוישל'ה הגה מפיו. אך הפריץ, בגלל הפחד מהאישה, התעקש: "מושיק!" הוא קרא,
"אתה כאן? אתה חי? אתה בריא? באתי לבקש ממך סליחה, אני רוצה שתישאר!
אשתי רוצה שתישאר לנהל את בית המרזח! אני נשבע לך שלא אכה אותך יותר!" ואז
פתאום, גוועלד, גוועלד, נזכר מוישה בעצתו של ההייליגר, רבי אלימלך... בזהירות הוא
יצא ממחבואו, ולאחר שחזר האציל על בקשתו, אזר מוישל'ה את שארית כוחותיו,
ובקול רם וצלול אמר: "אני מוכן להישאר אצלך, בתנאי שתיתן לי הלוואה של עשרת
אלפים רובל."
אחרי כמה שניות הוא שמע את האציל: "זאת לא בעיה, מושיק. רק תצא החוצה,
שאראה שאתה בסדר." מוישל'ה יצא, הלך לביתו של הפריץ, והם חתמו על שטר
ההלוואה. ומה עשה בכסף? הוא שיפץ את בית המרזח, הפך אותו למקום יותר "על
רמה", כך שהגיעו אליו לקוחות מכובדים יותר, ולא איכרים שיכורים שלא משלמים.
תוך שנתיים־שלוש נהיה מוישל'ה ממש עשיר.
יום אחד אמרה לו אשתו: "אתה יודע, מוישל'ה, הלוא הכול בזכות הרבי ר' אלימלך.
אתה זוכר שאמרת שהוא משוגע? ועכשיו נוכחת לדעת שהוא בעל מופת, לא ייתכן
שעדיין לא נסענו להודות לו."
והם נסעו לליז'נסק. אך הפעם – הוא ישב בעגלה רתומה לסוס, כדרך הסוחרים נכבדי
ארץ. והוא הביא איתו אווזים, תרנגולים ותפוחי אדמה – מתנה לרבי אלימלך. וכשנכנס
לרבי, גם החוזה מלובלין, ישב שם... אומנם מוישל'ה נהיה עשיר, אך 'דרך ארץ' טרם
למד. הוא ניגש לר' אלימלך וקרא: אלימלך! העצה שלך עבדה! הביט רבי אלימלך
בפניו של החוזהִ" "ִתחו שערי הלב, רבותיי," כך אמר הרבי ר' אלימלך לחוזה: "עכשיו
אתה מבין את ההבדל? אתה רואה ואני רואה. אלא שאתה ראית רק עד המכות, ואני
ראיתי אחרי המכות."
מוריי ורבותיי! גם היום... אם מסתכלים על מה שנעשה עכשיו בארץ – זה נורא ואיום.
אבל מוכרחים לראות את מה שיהיה אחר כך, מוכרחים לראות את מה שיהיה אחרי
המכות. אני מברך את עצמי ואתכם – שנזכה ממש לראות.
)מתוך "סיפורי נשמה" של הרב קרליב
תגובות