סיפורו של מנשה בן חיים (מזרחי)

מספר הרב עידו גנירם

לכבוד פרשת שמות

ומשה רבנו הכבד פה, מספר סיפור על איש יקר ומיוחד.

קראו לו מנשה בן חיים (בתחילת הדרך מנשה מזרחי, ואחרי זה הוא שינה את שמו). הוא היה גיבור גדול, איש גדול וחזק. ההורים שלי הכירו אותו כשהם היו בחברון; הוא היה מגיע לשם, מניח את התיק, נוסע בטרמפים לעין גדי וחוזר ברגל מעין גדי לחברון – או הפוך: הולך ברגל כל הלילה מחברון לעין גדי וחוזר בטרמפים אליהם לקחת את התיק.

הוא היה איש חזק וגיבור, ואשר על כן הוא היה אחד הדתיים הראשונים שהגיעו לסיירת שקד, בימים שסיירת שקד הייתה הטובה ביותר בצה"ל. במלחמת יום כיפור הוטלו עליה משימות שאפילו סיירת מטכ"ל לא יכלה לקחת – כמו, למשל, לנסות להגיע אל מוצב בודפשט בצפון התעלה.

בפעולה הזאת מנשה נפצע פציעה קשה מאוד, כזאת שכבר חשבו שהוא סיים. כבר הזמינו את כל המשפחה לסורוקה באותו לילה. החובש של הפלוגה הציל אותו כמעט בטעות. הוא חטף פגיעה רצינית כזאת שהוא שכח הכל: הוא שכח לקרוא ולכתוב, שכח כמעט כל דבר. רק קצת שירים הוא זכר. הוא זכר את השיר "הסלע האדום" – הוא היה מאלה שהלכו לסלע האדום עוד בימים שזה היה מסוכן להתגנב לירדן. אז דברים כאלה הוא זכר.

לאט לאט הוא השתקם, אבל הגפיים שלו נפגעו גם כן. בהתחלה הוא היה הולך בכיסא גלגלים ועם מקל. היה רסיס אחד ליד עמוד השדרה שאמרו לו כל הזמן שהוא עלול להיפגע שוב, רק שאי אפשר לנתח שם מרוב שזה צמוד לעמוד השדרה. ואכן, בסוף הוא נפגע שוב, ורוב ימיו הוא היה משותק בשתי רגליים ויד.

וככה, עם יד אחת, הוא היה שוחה 20-30 בריכות כמה פעמים בשבוע. הוא היה גיבור שאין כדוגמתו. גם בענייני השכל והלימוד הוא לא ויתר והמשיך ולמד – הוא היה באמת אריה בדברים האלה. אני זכיתי שהוא היה חבר של אבא שלי; כמה פעמים היינו אצלם שבתות, וחגגנו אתו יום הולדת וכדומה.

הוא לימד אותי משניות פרקי אבות, את אותה משנה כל פעם: "בן הא הא אומר: לפום צערא אגרא" (לפי הצער – השכר). אוצר המילים שלו לא היה מאוד גדול וגם הדיבור שלו היה מאוד קשה, וכל פעם היה אומר לי: "לפום צערא אגרא. לא משנה עשית מעט, לא משנה עשית הרבה – זה טוב. הרבה זה טוב. יכול קצת – זה טוב".

בשנותיו המאוחרות הוא היה לפעמים מחזק נערים ביסודי ובתיכון. היו בכל מיני מדרשות, באל עמי וכדומה, מספרים את הסיפור שלו ואז מביאים גם אותו לכמה דקות שיחה עם התלמידים. הוא לא היה יכול להחזיק הרצאה שלמה, אבל דקות של שיחה – כן.

ופעם אחת, באחד מבתי הספר שהוא הגיע אליו, קמה תלמידה ושאלה אותו אחרי כמה שאלות: "אתה כל כך מגמגם, איך אתה לא מתבייש לעמוד ולדבר מול קהל?" והפלא העצום, שכל המורים והתלמידים שם התפלאו, היה שהתלמידה הזאת בעצמה הייתה מגמגמת גמגום קשה מאוד. היא אף פעם לא העזה לדבר בכיתה או בכל מקום; אף פעם לא דיברה כמעט אם לא הייתה מוכרחת. ופתאום היא קמה ושאלה אותו את השאלה הזאת בפני כולם.

ואז מנשה אמר לה:

"אני, ואת, ומשה רבנו – אותו דבר. אני חושב חברה טובה, לא?"

שנזכה לאחוז קצת בשיפולי גלימותיו.

יהי זכרו ברוך. לחיים לחיים.