שני פסוקים נמצאים לקראת סיומה של הפרשה:
בראשית כ"ד, ס"ב - ס"ג
(סב) וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.
(סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.
שני פסוקים מעוררים מספר שאלות:
1. מה אכפת לנו מאיפה יצחק בא?
2. מה יצחק עשה בבאר לחי רואי?
3. ויצא יצחק לשוח בשדה - השדה נכתבת בצורת היידוע. כלומר, השדה המוכרת והמדוברת. זו לא סתם שדה.
נמשיך לסוף הפסוקים ונראה שהתורה מדגישה את הרומנטיות והשלמות במפגש בין יצחק לרבקה:
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.
(רומנטיות זו באה בניגוד למה שיבוא בפרשה אחר כך שבה אין שום דו שיח בין יצחק לרבקה! אפילו לא על רקע כל כך קריטי ומתבקש כמו ברכת הבנים)
יצחק מביא את רבקה לאוהל של אימו. חז"ל התייחסו לחוסר במילת היחס "ויביאה יצחק האוהלה של שרה אימו" ודרשו: "ויביאה האוהלה והנה היא שרה אימו!". כלומר, רבקה עצמה הפכה להיות שרה!!
ובסוף הפסוק שוב מודגש "וינחם יצחק אחרי אימו". ופירוש הדברים הוא שאם עוד לא הבנו שיצחק התקשה להתנחם ממות אמו והגעתה של רבקה כל עניינה לנחם את יצחק ממות אימו, אזי הכתוב חותם את הפרשה ואומר: "וינחם יצחק אחרי אימו".
בין מות שרה לחתונת יצחק
שרה אימנו מסתלקת בגיל 127. את בנה יצחק היא ילדה בגיל 90, זאת אומרת שיצחק בגיל 37 כששרה אימו נפטרה. בגיל 40 יצחק מתחתן כך כתוב בתחילת הפרשה הבאה. יש פה הפרש של שלוש שנים בין מות שרה לחתונת יצחק.
מה קורה בשלוש שנים אלה? מה עובר על יצחק?
נראה לומר שהפסוקים בתחילת דברינו ממלאים את הפער שמציבה שאלתנו.
אחרי מות שרה, יצחק ממאן להתנחם - רק אברהם הולך להספיד, לא כתוב שיצחק נמצא שם. בזמנים אלה יצחק הולך לבאר לחי רואי, שם המלאך אומר להגר שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה, שם חוזר כבודה האבוד של אימו.
ומשם הוא חוזר לשדה הכתובה בתחילת הפרשה הלא היא שדה המכפלה. שם קבורה אימו. החיסרון באמא מוביל את יצחק לתקן תפילת מנחה - תפילה הבאה לפנות ערב בשעת הדמדומים כשהדינים שולטים. כשיש קושי וצרה אז מתפללים מנחה.
ויצק יצחק לשוח בשדה - ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר לפני ה' ישפוך שיחו. כשאדם עני ובצרה הוא שופך את נפשו בשיחה חופשית לפני ה'. והשיחה החופשית הזו היא שנענית באופן מיידי.
כי כשאדם מתפלל בעת צרה מכל הלב הוא נענה מיד.
ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק סימנים ריב-ריג כותב:
[ריב] התורה והתפלה שניהם רק למי שהוא חסר ומבקש השלמה... כי בכל תפלה צריך להיות הודי' על העבר וצעקה לעת"ל. וזה טעם סמיכת גאולה לתפלה, כמו ששמעתי על קציבת עץ דאלישע, שצריך להראות דבר שהש"י עושה כה"ג שהעץ צף, ועי"כ יכול לבקש בחוזק שגם הברזל יציף, כי מאי נ"מ להש"י בין עץ לברזל. וכן צריך להזכיר הודי' על העבר שגאלתנו ומה שפעלת ישועות, ועי"ז נבקש גם עכשיו הושיענו, מאי נ"מ לך בין אז לעכשיו....ולכן תקנו ג' ראשונות בשבח השם יתברך לטעם הנ"ל, מאחר שאתה יכול על הכל, על־ידי זה מבקשים י"ב אמצעיות, ואח"כ ג' אחרונות כעבד הנוטל פרס שבטוח על המילוי. ובאמת יש לבטוח בה' שיענהו ויקבל תפלתו רק שלא יעיין בה,
[ריג] מי שהוא חסר ומבקש השלמה א"א שהקב"ה לא יענהו, וכמ"ש "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי וגו'". וכמ"ש בזוהר (ח"ג קצה א) "דתפלה דעני כלל כל צלותין ובקעי רקיעין". "ואין עני אלא בדעת" (נדרים מא.). אפי' אין יודע איך להתפלל ולרצות לקונו, ולכ"א בו "ולפני ה' ישפוך שיחו". ושיחה פי' מילי דעלמא ולא דברי־תורה [וביצחק נא' גם כן "לשוח בשדה". כידוע דהוא עמוד התורה, "ושיחו אלו בעלי תורה שכל שיחתן תורה" (עירובין נד:). שייך שפיר שיחו], היינו שמדבר בלא דעת, וישפוך ולא במתון ובסדר, רק שמתוך שבירות לבו שופך נפשו לה' ודברים בלתי מסודרים ושלא בדעת וזו מקובלת יותר.
תגובות