סיפר המנהל שלי בעבודה:
דוד שלי, שלמה, נפטר בשבוע שעבר. שלמה היה אדם עם תסמונת דאון. כשנולד, אמרו הרופאים שלא יחיה יותר מעשרים שנה – בפועל, הוא האריך ימים ונפטר בגיל שישים.
דוד שלי, שלמה, נפטר בשבוע שעבר. שלמה היה אדם עם תסמונת דאון. כשנולד, אמרו הרופאים שלא יחיה יותר מעשרים שנה – בפועל, הוא האריך ימים ונפטר בגיל שישים.
האחים של שלמה עטפו אותו באהבה ובמסירות יוצאת דופן. הם שיחקו איתו, טיפחו אותו, ואפילו לימדו אותו לקרוא – דבר נדיר מאוד באותם ימים. בזכותם הוא פרח, והמשפחה כולה הפכה לשם דבר.
בשבוע שעבר, כשבאתי לנחם את המשפחה, נחשפתי לסיפור מרתק:
כשהיה שלמה בן עשר, נולד לשכנים שלו בן נוסף עם תסמונת דאון. שניהם השתייכו לחברה החרדית, וצריך להבין – באותה תקופה כמעט לא הייתה מודעות לאנשים עם צרכים מיוחדים. משפחה שנולד בה ילד עם תסמונת דאון נחשבה ל"פגומה", במיוחד בקהילה סגורה. לרוב ניסו להסתיר את הילד, מפחד שהדבר יפגע בשידוכי האחים והאחיות, שהיו נאלצים לעיתים להתחתן עם אלמנות או גרושות – רק כדי שלא יחשדו שה"פגם" עובר בגנים.
במשפחה של אותו ילד – נקרא לו יוסי – הביטו בהערצה על משפחתו של שלמה, והחליטו ללמוד מהם, לקחת מהם השראה ודוגמה.
כשהיה יוסי נער בן שש-עשרה, פנה לאביו בייאוש ואמר:
> "אבא, אני לא מבין למה כולם מתייחסים אליי כמו אל ילד קטן. גם מבחינה הלכתית אינני נחשב בוגר, לא משלים מניין... אבל אני מרגיש שאני אדם בוגר, מבין, חושב, רק קצת מתקשה."
אביו לא ידע כיצד לענות. לבסוף החליט לקחת אותו לגדול הדור באותם ימים – מרן הסטייפלר, הרב יעקב קנייבסקי זצ"ל.
האבא והבן המתינו בתור, כתבו את שאלתם על פתק, ונכנסו לחדרו של הרב.
כשנכנסו, פנה אליהם הרב ואמר:
> "מה עשיתם לי? לא מספיק לי צרות של מבוגרים, אתם מביאים לי גם צרות של ילדים?"
הילד, שקיווה למצוא נחמה ולגיטימציה, הרגיש כאילו האדמה נשמטה מתחת לרגליו. הוא והאב יצאו משם שבורי לב.
אבל האב לא היה יכול להירדם באותו לילה. והם פנו לבנו של הסטייפלר, הרב חיים קנייבסקי (שלימים הפך לגדול הדור בעצמו), וסיפר לו את שאירע.
הרב חיים השיב לאב ולבנו יוסי:
> "אבא שלי, עם כל גדלותו, הוא גם אדם – וגם אדם גדול יכול לטעות. לך אליו שוב עם הילד, ותגיד לו שפעם הקודמת הילד נפגע מאוד מדבריו."
האבא והבן שבו לדירתו של הסטייפלר. עוד לפני שהספיקו לפתוח את הפה, קם הרב ממקומו, ניגש לילד ואמר בקול רועד:
> "סליחה... סליחה... סליחה, אנא מחל לי, בבקשה."
הילד השיב שהוא סולח בלב שלם. הרב הושיב אותם, הביט בו בעיניים טובות ואמר:
> "ועכשיו, שאל את שאלתך."
הנער שאל:
> "הרב, אני לא מבין למה כולם מתייחסים אליי כמו אל ילד קטן? למה התורה רואה בי ילד?"
והסטייפלר השיב לו תשובה עמוקה ומאירה, שהפכה לנחמה ולתובנה גדולה:
> "הקב"ה ברא את כל בריותיו עם תפקיד. כל אדם בעולם נושא שליחות ייחודית.
> בדרך כלל, כשהאדם צעיר, הנשמה שלו מאירה מאוד, אך השכל עדיין לא בשל לקלוט את האור הזה.
> ככל שהאדם מתבגר, הגוף תופס מקום, הרצונות החומריים גוברים – ואור הנשמה נחלש לעין.
> לכן, ברא ה' בעולם אנשים, שגם כשהם גדלים בגיל, הנשמה שלהם מאירה באור חזק כמו אצל ילדים.
> המטרה בזה היא כדי להזכיר לכל שאר האנשים בעולם – שיש להם נשמה שזורחת באור פשוט, טהור, בלי מסכות ובלי תחכום.
> זה התפקיד שלך, זה התפקיד שלכם – להזכיר לעולם את אור הנשמה."
כשהיה שלמה בן עשר, נולד לשכנים שלו בן נוסף עם תסמונת דאון. שניהם השתייכו לחברה החרדית, וצריך להבין – באותה תקופה כמעט לא הייתה מודעות לאנשים עם צרכים מיוחדים. משפחה שנולד בה ילד עם תסמונת דאון נחשבה ל"פגומה", במיוחד בקהילה סגורה. לרוב ניסו להסתיר את הילד, מפחד שהדבר יפגע בשידוכי האחים והאחיות, שהיו נאלצים לעיתים להתחתן עם אלמנות או גרושות – רק כדי שלא יחשדו שה"פגם" עובר בגנים.
במשפחה של אותו ילד – נקרא לו יוסי – הביטו בהערצה על משפחתו של שלמה, והחליטו ללמוד מהם, לקחת מהם השראה ודוגמה.
כשהיה יוסי נער בן שש-עשרה, פנה לאביו בייאוש ואמר:
> "אבא, אני לא מבין למה כולם מתייחסים אליי כמו אל ילד קטן. גם מבחינה הלכתית אינני נחשב בוגר, לא משלים מניין... אבל אני מרגיש שאני אדם בוגר, מבין, חושב, רק קצת מתקשה."
אביו לא ידע כיצד לענות. לבסוף החליט לקחת אותו לגדול הדור באותם ימים – מרן הסטייפלר, הרב יעקב קנייבסקי זצ"ל.
האבא והבן המתינו בתור, כתבו את שאלתם על פתק, ונכנסו לחדרו של הרב.
כשנכנסו, פנה אליהם הרב ואמר:
> "מה עשיתם לי? לא מספיק לי צרות של מבוגרים, אתם מביאים לי גם צרות של ילדים?"
הילד, שקיווה למצוא נחמה ולגיטימציה, הרגיש כאילו האדמה נשמטה מתחת לרגליו. הוא והאב יצאו משם שבורי לב.
אבל האב לא היה יכול להירדם באותו לילה. והם פנו לבנו של הסטייפלר, הרב חיים קנייבסקי (שלימים הפך לגדול הדור בעצמו), וסיפר לו את שאירע.
הרב חיים השיב לאב ולבנו יוסי:
> "אבא שלי, עם כל גדלותו, הוא גם אדם – וגם אדם גדול יכול לטעות. לך אליו שוב עם הילד, ותגיד לו שפעם הקודמת הילד נפגע מאוד מדבריו."
האבא והבן שבו לדירתו של הסטייפלר. עוד לפני שהספיקו לפתוח את הפה, קם הרב ממקומו, ניגש לילד ואמר בקול רועד:
> "סליחה... סליחה... סליחה, אנא מחל לי, בבקשה."
הילד השיב שהוא סולח בלב שלם. הרב הושיב אותם, הביט בו בעיניים טובות ואמר:
> "ועכשיו, שאל את שאלתך."
הנער שאל:
> "הרב, אני לא מבין למה כולם מתייחסים אליי כמו אל ילד קטן? למה התורה רואה בי ילד?"
והסטייפלר השיב לו תשובה עמוקה ומאירה, שהפכה לנחמה ולתובנה גדולה:
> "הקב"ה ברא את כל בריותיו עם תפקיד. כל אדם בעולם נושא שליחות ייחודית.
> בדרך כלל, כשהאדם צעיר, הנשמה שלו מאירה מאוד, אך השכל עדיין לא בשל לקלוט את האור הזה.
> ככל שהאדם מתבגר, הגוף תופס מקום, הרצונות החומריים גוברים – ואור הנשמה נחלש לעין.
> לכן, ברא ה' בעולם אנשים, שגם כשהם גדלים בגיל, הנשמה שלהם מאירה באור חזק כמו אצל ילדים.
> המטרה בזה היא כדי להזכיר לכל שאר האנשים בעולם – שיש להם נשמה שזורחת באור פשוט, טהור, בלי מסכות ובלי תחכום.
> זה התפקיד שלך, זה התפקיד שלכם – להזכיר לעולם את אור הנשמה."
תגובות