*סיפורו של סג"מ יהודה והתפילין בחג סוכות* [על פי ספרו של הרב ישראל מאיר לאו "אל תשלח ידך על נער עמ' 240-242]
בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הרב מאיר ישראל לאו היה רב שכונה בתל אביב . בית החולים איכילוב הוכשר באותה עת לטפל בפצועי מלחמה בלבד , והרב לאו שימש במקביל גם כרב בית החולים . הסיפור הבא מתאר מפגש שהתרחש שם.
הרב ישראל מאיר לאו מתאר סיפור מרגש ששמע מסגן משנה (סג"מ) יהודה בבית חולים, לאחר שפגש בו באקראי.
בעודו משוחח עם חייל עיוור, ניגשה אל הרב לאו אישה מבוגרת ושאלה אם הוא רב. משענה בחיוב, היא ביקשה שיגש אל בנה, יהודה, ששכב במחלקה הנוירוכירורגית.
יהודה שכב במיטה כשכל ראשו חבוש, ומבין התחבושות נראו בקושי רק אפו, פיו וחלק קטן מעיניו. הוא נראה מנומנם לאחר ניתוח ראש. כשהתעורר מעט והבחין ברב, שאל אותו "מה השעה?". כשהרב השיב: "שתים עשרה בצהריים", יהודה שאל שאלה שהפתיעה את הרב: "האם מישהו שלא שם תפילין עד שתים-עשרה, יכול לשים אותם עכשיו?".
הרב לאו ציין לעצמו את שפתו המשונה של הבחור, שהשתמש בפועל "לשים תפילין" במקום "להניח תפילין". הוא השיב שניתן להניח תפילין במשך כל היום.
יהודה המשיך ושאל שאלה הלכתית מצוינת: "אם אי־אפשר לשים על הראש בגלל התחבושת, ורק על היד אפשר, אז שמים?". הרב לאו, שנזכר בתקופת השואה כשאחד היהודים בבוכנוולד הסתיר תפילין של יד בלבד והניח אותן, ענה שאכן אפשר להניח תפילין של יד גם ללא תפילין של ראש.
כששמע יהודה את התשובה, הוא שלף את ידו השמאלית מתחת לסדין וביקש: "אם כך אז תשים לי". הרב נענה לבקשתו, הניח לו את התפילין של יד ואמר איתו "שמע ישראל", ותוך כדי קריאת הפסוקים נרדם יהודה.
הסיפור המלא של יהודה
לאחר שיהודה החלים מעט, הרב לאו שמע ממנו את סיפורו המלא.
בערב שמחת תורה ישב סג"מ יהודה בקומנדקר ליד התעלה, ממתין להוראות, יחד עם חמישה קצינים נוספים. משאית שעליה הייתה בנויה סוכה עצרה לידם, ושני חב"דניקים הזמינו אותם לשתות "לחיים", לאכול עוגה ולברך על לולב. הקצינים ניסו להתחמק, אך החב"דניק דחק בהם, באומרו שהדבר ייקח רק עשר דקות, והם הסכימו לעלות למשאית.
כשהתכבדו בעוגה ויין והתכוננו לברך על הלולב, נשמע רעש אדיר, והם השתטחו על רצפת המשאית. כשהרימו את מבטם, גילו שהקומנדקר שלהם, בו ישבו דקה קודם לכן, התרסק מפגיעה ישירה.
יהודה אמר לאחד החב"דניקים: "אתם בטח קוראים לזה נס". לאחר שהחב"דניק השיב בשאלה כיצד הוא קורא לזה, יהודה אמר שהוא חש שהוא "חייב לו משהו בתמורה לחיי", והצביע כלפי מעלה. החב"דניק הציע לו לקבל על עצמו להניח תפילין.
יהודה ביקש לקיים את הבטחתו מיד, אך היה זה יום הושענא רבה, היום השביעי של סוכות, ובו, בחג ובחול המועד, אין מניחים תפילין. החב"דניק הסביר שיוכל להתחיל להניח תפילין רק מחרתיים, בתום החג. יהודה הסביר שהוא לא יודע איפה יהיה מחרתיים ואין לו תפילין. החב"דניק הבטיח לו שבתוך יומיים, עם תום החג, יהיו לו תפילין עם חותמת צה"ל. ואכן, התפילין הגיעו אליו, והוא קיבל על עצמו להניח אותן מדי יום.
זמן מה לאחר מכן, בפאיד שעל אדמת מצרים, נפגע יהודה בעמוד השדרה ופונה במסוק לניתוח ראש. כשפקח את עיניו בבית החולים, הדבר הראשון שהטריד אותו היה שלא קיים את נדרו מאז הפציעה. לכן, הוא ביקש מאמו שתמצא רב שיענה לו האם מותר "לשים" תפילין בשעה מאוחרת כל כך, והאם ניתן "לשים" תפילין של יד ללא תפילין של ראש. שאלות אלו היו השאלות ששאל את הרב לאו בבית החולים.
תגובות