פרשת וילך - וידוי

מצוות התשובה על פי הרמב"ם היא:

"שכשישוב החוטא מחטאו יתוודה..." כלומר אין מצוות תשובה בפני עצמה, אלא עיקר המצווה הוא הווידוי. והמפרשים על הרמב"ם התפלאו וניסו להסביר מדוע. ומהו העיקרון?

משך חכמה על הפרשה, משיב על קושי בפרשה בעקבות שיטת הרמב"ם:

ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני כו'. נתקשו רבים בזה דאמאי לא מועיל התשובה...

ניתן הסבר הגיוני כדי להבין את העניין.

הכול התחיל במשפט קטן, כמעט זניח. זה היה באירוע שבו ראובן, היה אחראי על המלצרים. שמעון שהיה מלצר לא הגיע בזמן. בעומס של הרגע, הוא זרק לעברו כשהגיע:
"אה, סוף סוף נזכרת לבוא."
לא הייתה כוונה רעה במשפט. הוא נאמר עם חצי חיוך, מתוך עייפות.

אבל לשמעון, שנלחם בשבועות האחרונים על המקום שלו בעבודה והרגיש לא מוערך, המילים הללו ננעצו כמו חץ. “אז ככה הוא באמת חושב עליי? שאני מחפף לא לוקח את העבודה ברצינות..”
משהו בו נדלק. הכאב התהפך לבוז.

שמעון, בגלל הפגיעה דיבר על זה עם עוד חברים שהיו מלצרים באולם. בגלל יחסי העבודה שלהם גם הם הביעו מרמור על כך שראובן לא רואה אותם ודורש מהם דברים לא הגיוניים.

הם החליטו ללכת לבעל האולם, ולומר לו שלדעתם ראובן לא מתאים להיות בתפקיד רב המלצרים - הוא אדם קשוח לא יודע לפרגן למלצרים שלו. מזלזל בהם ומתאכזר אליהם. הוא חושב שהמלצרים הם עבדים שלו הוא לא יכול להתחשב בהם אפילו שהם צריכים ללכת לשירותים או רגע לקחת זמן לסיגריה..

בעל האולם זימן את ראובן לפגישה. ואמר לו שהיו כמה אנשים שהעבירו עליו דיווח בתור אחד שלא יודע להתחשב בעובדים שלו. 

ראובן נפגע עד עמקי נשמתו. הוא ניסה להבין מה קרה? מה העביר את הדיווח ובעקבות מה? ואז הוא הבין..

שמעון כנראה נפגע ממשפט שנאמר לא במקום. 

שמעון, ידוע כאדם רגיש שנפגע מדברים וגם לפעמים מדמיין שעושים לו בכוונה. ראובן ניסה להסביר לבעל האולם. זה התקבל בקושי אבל עבר.

ראובן נשאר פגוע. הוא אמנם יודע שהוא צודק, אולי היה יכול לדייק יותר. אבל אין לו שום כוונה לא להתייחס בכבוד לשאר המלצרים. הוא לא מתכוון גם לפגוע בהם. אולי ברגעים של הלחץ שהם נמצאים עלולים המלצרים לחשוב שראובן מתעמר בהם. אבל להיפך - בסוף האירוע הוא באופן קבוע יושב עם המלצרים ומפרגן להם. ונותן להם יחס. מעולם לא התייחס אליהם בצורה משפילה.

חלפו כמה שבועות, המתח התפוגג. ראובן ושמעון המשיכו לעבוד יחד. מטבע העבודה הם גם היו צריכים לדבר, ללחוץ ידיים. הכל שידר עסקים כרגיל. בלב עוד נותר משקע - ראובן לא יודע מי עוד הלך עם שמעון ומי התלונן עליו ולמה. הוא גם לא יכול להסביר את עצמו בפניהם... הוא רק יודע שהתלחשו עליו מאחורי הגב..

היחסים ממשיכים, עסקים כרגיל. ראובן מרגיש פגוע ממה ששמעון דיבר עליו עם החברים והלך והוציא עליו לעז בפני ההנהלה. אבל מידי פעם הוא אומר לעצמו - בסדר. אני אסלח להם. 

גם שמעון מצידו אולי קצת מצטער ומתחרט על הצער שגרם לראובן. בסך הכל הוא מסוגל להיות חבר שלו.

יש פה אולי פיוס, אבל זה רק כלפי חוץ. לא הייתה פה בקשת סליחה, לא היה - סליחה טעיתי אני מצטער.

 דף מקורות מאת הרב חנן שוקרון:

https://drive.google.com/file/d/1JiF_IvyMEqRQdf5lJlpE30h02tpDBGZJ/view?usp=drive_link