התוקע לתוך הבור או לתוך הדות

סיפור, ובסופו ביאור נפלא ומתוק למשנה במסכת ראש השנה, וביאורה על פי רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן.

סיפור

מספר הרב עידו גנירם:

בישיבת רמת־גן, כמו במקומות נוספים, נהוג לקיים בראש השנה “מבצע שופר” – יוצאים אחר הצהריים, אחרי התפילה, ומחפשים אנשים שעדיין לא שמעו תקיעת שופר כדי לזכותם במצווה.

בדרך כלל תפילת ראש השנה בישיבה נמשכת עד מאוחר מאוד. אם אתה נשוי ובעל משפחה, חוזר הביתה, סועד סעודה עם אורחים – לרוב לא נשאר הרבה זמן למבצע. היו שנים שלא הספקתי כלל.

אבל שנה אחת, ברצון ה’, דווקא הספקתי. אחרי הסעודה יצאתי מהבית, הסתובבתי בגני השעשועים שסביבנו – ולא מצאתי אף יהודי שצריך לשמוע שופר. פגשתי בעיקר תאילנדים וסינים, או אנשים שכבר שמעו תקיעה. שום דבר.

כבר התקרבה השקיעה, וקרב הייאוש. פתאום אני רואה שני חבר’ה, אחד מהם עם כלבה, עומדים בחצר כלבים קטנה. בהתחלה הם נראו לי ממש לא בעניין, אז דילגתי עליהם. אבל עכשיו, כשלא מצאתי אף אחד אחר, חזרתי אליהם.

אמרתי להם:

“תקשיבו, יצאתי מהבית עם רצון לתקוע בשופר לאנשים, ולא מצאתי אף אחד. הבטן שלי כבר ‘מלאה תקיעות’ שלא תקעתי… אולי תרצו לשמוע?”

האמת – הם לא נראו נלהבים. אבל כנראה לא נעים היה להם לסרב. הם הסתכלו אחד על השני, ואז אחד אמר לחברו:

“יאללה, בוא נראה איזה קטע… תראה איך הכלבה תגיב, זה מדהים!”

הוצאתי כיפות, ערכתי ברכה, ותוקע שלושים קולות. הם עצמם כמעט שלא הקשיבו – מרוכזים בכלבה שהשתגעה לגמרי ונבחה בלי סוף. הקול של השופר כנראה שיגע אותה.

סיימתי, אמרתי לעצמי: נו, גם זה משהו. הם שמעו, ענו “אמן”.

ופתאום – מהבניין בקצה השני של הגינה, אולי 30–40 מטר משם – אני שומע קריאות:

“סליחה! סליחה! אתה יכול לתקוע גם לנו?”

הבטתי בשעון: דקות לשקיעה. רצתי לשם במהירות, נעמדתי מול הבניין, וקראתי:

“שומעים אותי? יופי. אני מברך – תענו כולם אמן!”

אנשים יצאו למרפסות, כל אחד שלף משהו לשים על הראש: כובע, חולצה, מה שהיה. תקעתי עוד שלושים קולות בדיוק בשקיעה. הם הודו, איחלו “שנה טובה”, ואני חזרתי הביתה שמח.

אמרתי לעצמי: איזה יופי – בזכות הכלבה עוד עשרים איש שמעו תקיעת שופר!

שנה חולפת. שבת תשובה. אני מתפלל בישיבה, מוסר הודעות בסוף התפילה. אחרי התפילה ניגש אליי מישהו:

“מחפשים אותך בחוץ.”

יצאתי – זוג עומד שם.

“תגיד,” הם שואלים, "אתה זה שהודעת הודעות בסוף התפילה?" עניתי "כן". הם הוסיפו ושאלו: “יש מצב שלפני שנה, בראש השנה, תקעת בשופר בפארק זה וזה מול בניין שאנשים עמדו במרפסות?”

“כן,” עניתי, “זה הייתי אני.”

הם מחייכים:

“אנחנו היינו שם. כל אחד מאיתנו גר אז בבית אחר, לא הכרנו בכלל. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים ששמענו תקיעת שופר. משהו שם הדליק אותנו – מאז התחלנו להתעניין, להתקרב. הלכנו למרכז לימודי יהדות ‘השראה’ ברמת גן, מצאנו את דרכנו לתשובה… וגם מצאנו זה את זו. התחתנו והקמנו משפחה.”

והכול – בזכות אותה תקיעת שופר, שבכלל התחילה בזכות כלבה אחת שסקרנה את בעליה לשמוע את הקול.

אני לא יודע מה קרה לכלבה – דרכו של סיפור טוב היה להסתיים באופן הבא: הכלבה נפטרה למחרת ראש השנה. אולי סיימה את תפקידה בעולם, מי יודע איזה תיקון היה לה. 

אבל באמת שאיני יודע מה עלה בסופה וזה לא משנה. 

העיקר: אל תהססו לתקוע לכל אחד. אתם לא יודעים איך הקב"ה מגלגל את עולמו. מיהו זה שישמע את השופר באיזה בור או דות ויתעורר לשוב אל ה'.

שנה טובה ומתוקה!

ביאור למשנה על פי הסיפור

המשנה במסכת ראש השנה (כז:)

מתארת מצבים קצת מוזרים של תקיעת שופר - מי שתוקע לתוך בור, ואדם אחר שומע אותו. המשנה דנה באלו מצבים יוצאים ידי חובה ובאלו לא.

ולכאורה זה קצת מוזר - למה שאדם יתקע לתוך בור?

ביאור מתוק ועמוק לדברים אלה מופעי בליקוטי מוהר"ן קמא כב: אלו דבריו בתמצות השייכים לסיפור:

דַּע שֶׁיֵּשׁ חוֹתָם וְיֵשׁ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם הוּא כִּי יֵשׁ מוֹכִיחֵי הַדּוֹר וְהֵם בְּחִינוֹת רַגְלִין וְנִקְרָאִים רַגְלִין עַל שֵׁם שֶׁהֵם לִמּוּדֵי ה' הַיְנוּ שֶׁלּוֹמְדִין כִּבְיָכוֹל אֶת ה' שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ עֵצוֹת וְהֵם הוֹלְכִים בִּשְׁלִיחוּתוֹ לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחָם וּלְהַחֲזִירָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים בְּחִינוֹת רַגְלִין... וְיֵשׁ חוֹתָם שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִזֶּה הַחוֹתָם הַיְנוּ בְּחִינוֹת יָדַיִם הַמְקַבְּלִים מוּסָר מֵאֵלּוּ הַמּוֹכִיחִים בְּחִינוֹת: "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם"... וּכְשֶׁחַס וְשָׁלוֹם נִתְקַלְקֵל זֶה הַחוֹתָם הַיָּדַיִם נַעֲשֶׂה מִזֶּה כְּפִירוֹת... 

 וְצָרִיךְ לִרְאוֹת לְמַלּאת אֶת הַיָּדַיִם שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה עַל יְדֵי הֶאָרָה מִשִּׁבְעָה רוֹעִים... וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְאֵלּוּ הָרוֹעִים שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה אֶלָּא עַל יְדֵי עַזּוּת כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר' ... 

כִּי יֵשׁ רוֹעִים שֶׁל הַסִּטְרָא אָחֳרָא... וְעִקַּר מַלְכוּתָם הוּא עַל יְדֵי עַזּוּת כִּי 'עַזּוּת מַלְכוּתָא בְּלָא תָּגָא' וְהֵם כִּכְלָבִים בְּעַזּוּתָם בִּבְחִינַת: "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ הֵמָּה רעִים"... וְעַל כֵּן כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶם מִתַּחַת מֶמְשַׁלְתָּם אִי אֶפְשָׁר רַק עַל יְדֵי עַזּוּת לַעֲמד נֶגֶד עַזּוּתָם... שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה וְכָל הַקּוֹלוֹת הֵן שֶׁל צְעָקָה הֵן שֶׁל אֲנָחָה הֵן קוֹל שׁוֹפָר הֵן קוֹל זִמְרָה כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת עַזּוּת בִּבְחִינַת: "הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עז"

וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַׂר הַגּוּף... כִּי הַנְּשָׁמָה שֶׁל כָּל אָדָם הִיא רוֹאָה וּמַשֶּׂגֶת תָּמִיד דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים מְאֹד אֲבָל הַגּוּף אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהֶם ... כְּשֶׁיֵּשׁ לְהַגּוּף עַזּוּת מִבְּחִינַת "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ" אֵין הַנְּשָׁמָה יְכוֹלָה לִסְמךְ עַצְמָהּ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הַגּוּף לְהוֹדִיעַ לוֹ מֵהַהַשָּׂגוֹת שֶׁלָּהּ... וְצָרִיךְ לָזֶה עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה הַיְנוּ קוֹלוֹת הַנַּ"ל שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְשַׁבֵּר עַזּוּת הַגּוּף כִּי 'אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם' וּכְשֶׁמְּשַׁבֵּר עַזּוּת וְתַקִּיפוּת הַגּוּף עַל יְדֵי זֶה תּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְהִתְקָרֵב עַצְמָהּ אֶל הַגּוּף... וּבְחִינַת קוֹל הַתְּקִיעוֹת הוּא בְּחִינַת "מִקּוֹל אַנְחָתִי" וְהוּא מְשַׁבֵּר גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם בִּבְחִינַת: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לא יֶחֱרָדוּ" וְעַל יָדָם יוּכַל לָבוֹא לָרוֹעִים... 

וְקוֹל הֲבָרָה הוּא דַּע, כִּי כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר קוֹל דִּקְדֻשָּׁה אֲזַי מִתְעוֹרֵר מִמֶּנּוּ קוֹל דְּסִטְרָא אָחֳרָא כִּי עַל יְדֵי הָעֲבֵרוֹת נִבְרָאִים מְחַבְּלִים וְהֵם צוֹעֲקִים: הַב לָן מְזוֹנֵי ! הַב לָן חַיֵּי !... 

וְזֶהוּ: אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ שֶׁהָעֲווֹנוֹת צוֹעֲקִין בְּתוֹכֵנוּ וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁאָנוּ צוֹעֲקִים אֵיזֶה קוֹל דִּקְדֻשָּׁה אֵין אָנוּ זוֹכִין לִשְׁמעַ קוֹל דִּקְדֻשָּׁה בְּעַצְמוֹ לְשַׁבֵּר עַל יָדוֹ עַזּוּת הַגּוּף כִּי אִם קוֹל הֲבָרָה שֶׁהוּא קוֹל הָעֲווֹנוֹת שֶׁנִּתְעוֹרְרִין נֶגֶד קוֹל דִּקְדֻשָּׁה וְהֵם צוֹעֲקִים בְּתוֹכֵנוּ. ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ שֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה לְמַעַן שִׁמְךָ וּתְרַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַנְךָ לְבַד

 וְזֶה 'הַתּוֹקֵעַ בְּבוֹר' בְּחִינוֹת: "שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת" וְהוּא מִתְאַנֵּחַ וְתוֹקֵעַ עַל זֶה 'אוֹתָם הָעוֹמְדִים בַּחוּץ' שֶׁאֵינָם בִּבְחִינַת בָּשָׂר 'אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא' הַיְנוּ שֶׁיּוּכַל לָצֵאת מִתּוֹךְ הָרָע שֶׁלּוֹ 'וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לא יָצָא', כַּנַּ"ל