הסיפור על הסבתא של דוד זיני שהוא הסיפור של עמנו

וכך סיפר הרב יוסף זיני בטקס הפרישה מצה"ל של בנו האלוף דוד זיני:

"אימי וסבתי זיכרונן לברכה נותרו בודדות מכל משפחתן ושרדו את אושוויץ.

בהיותה בתופת של אושוויץ, יום אחד קצין אס־אס השתולל על אחת היהודיות שלא הצליחה למלא את המוטל עליה, מאפיסת כוחותיה. הצרחות של הרשע לא הועילו למסכנה הזאת לקום ולהמשיך. מה עשה? שיסה את כלבו, שתלש ממנה את בשרה. סבתי ז"ל ניגשה לרשע הזה וסטרה לו בפנים שתי סטירות. הוא שלף את אקדחו כדי לירות בה, אך היה בו מעצור. הוא התרגז יותר וציווה להעניש את סבתי בתשעים צליפות. גופה היה כולו סגול, והיא הוחזרה לצריף ללא הכרה ונותרה כך תשעה ימים. כאשר פקחה את עיניה ואת פיה אחרי תשעה ימים, המשפט הראשון שאמרה היה:

זה היה שווה.

בסוף המלחמה שתיהן הובהלו, עם אלפיים נשים, להליכה בשלג של 650 קילומטרים, שהסתיימה באינסברוק שבאוסטריה. מתוכן נותרו בחיים רק מאתיים. בהגיען לשם נבהלו החיילים האמריקאים מהשלדים הללו, וקראו לכמרים שלהם. הכמרים שאלו: האם אתן חייזריות? וכאשר ענו שהן יהודיות, קראו לרבנים שבכוחות הברית. אחד מהם היה כבוד אבי ז"ל, שבראותו את המחזה המבהיל אמר לחבריו: זה מה שנשאר מעם ישראל. כל אחד ייקח אחת לאישה, ונקים מחדש את עמנו. וכך נולדתי.

וברוך ה', במקום להמשיך ללימודי רפואה בצרפת, ואשתי – במקום להתעתד להיות מורה בחינוך הליטאי במרוקו – הגענו לירושלים. אחרי שנים של המתנה זכינו ונולד בננו דוד. השמחה הייתה כפולה, כי עדיין לא היו בארץ מכשירי אולטרסאונד ולא ידענו שעם דוד הייתה גם אחותו בבטן. זכינו בהם תוך כדי מלחמת יום הכיפורים, כאשר אין חשמל בירושלים ויש 40 ס"מ שלג.

מאז התהליך נמשך בקרב עמנו באופן קבוע – עליות מתמידות שקודמות להן משברים, בכל תחומי חיינו. לכן אנו זקוקים מאוד לנשימה ארוכה בשעות לא פשוטות, כי מובטח לנו שמכל משבר אנו עולים מעלה מעלה.לכן באנו להודות לקב"ה ולכל עוזריו ולכל הנוכחים – ובמיוחד כלתנו המיוחדת – על כל הטובות, ועל היכולת לעמוד גם בשעות מלחמה, פרטיות וציבוריות, מתוך ודאות מוחלטת שבעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות – כמוזכר אצלנו כל יום בתפילתנו.

תודה לכולם וברכות לבננו על המשך תרומתו המיוחדת לעמנו, לתורתו, לצבאו ולארצו. ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו. כן הי רצון וכן יהיה עמנו תמיד.

אגב, אימי זיכרונה לברכה הייתה אומרת ששני הימים היפים ביותר היו יום שחרורה מאושוויץ, והיום שבו ענדה דרגות אלוף־משנה לדוד"

אשרי העם שאלו הם הסבתות שלו.

אשרי הסבתא שזהו נכדה.