בפרשת השבוע נקרא על מצווה מיוחדת, חד פעמית,
בוְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר תַּעַבְר֣וּ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ וַהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד׃ גוְכָתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶֽת־כׇּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעׇבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲֽשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ נֹתֵ֣ן לְךָ֗ אֶ֣רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־אֲבֹתֶ֖יךָ לָֽךְ׃ (דברים כז, ב-ג)
התורה מצווה לכתוב את כל דברי התורה הזאת, (לא ניכנס בדיוק לשאלה מה כתבו) וכותבת על כך "למען אשר תבוא אל הארץ". כלומר, פשט הכתובים הם שבזכות המצוות הזו ייכנסו ישאאל לארץ.
והפרשנים מתקשים:
וכי בשביל המצווה היחידה הזו בלבד, שהיא גם מצווה חד פעמית, ייכנסו ישראל לארץ??
הרי התורה אומרת שוב ושוב שהתנאי לקיום ישראל בארץ תלויה בשמירת כלל המצוות? מדוע התורה ייחדה את הזכות לישיבה בארץ רק על המצווה הזו?
חלקו בכך אבן עזרא ורמב"ן.
רמב"ן כתב -
אבל אב"ע כתב כפשט ההבנה הראשונה -
אלא שהתבאר לנו מדבריו עיקרון גדול - הכל תלוי בהתחלה. אם נתחיל טוב, נתחיל ברגל ימין, נסמן את התכלית המטרה החזון החלום של העם - הפצת התורה והמוסר ל-70 האומות אז נזכה להמשיך ולהישאר בארץ.
עיקרון זה מופיע גם במצוות הביכורים. "והיה כי תבוא אל הארץ ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה"
לכאורה, זה לא מיד כשבאים, יש עוד שלוש שנות ערלה לפחות. אז למה התורה הסמיהה את מצוות ביכורים לביאת הארץ?
אלא לומר לך, שכשאתה נכנס לארץ, תשתשל על הרגע הראשון שיהיה בו מצווה. תקדש אותו לה'.
אנחנו לפני ראש השנה, וזה הזמן להתחיל הכי חזק ואחר כך רק להגביר.
נסיים בסיפור:
בבית חב"ד בארצות הברית היה מנהג קבוע: לפתוח כל בוקר בלימוד חסידות. גם בראש השנה – למרות אורך התפילה – לא מוותרים על השיעור.
ובכן, באחד מימי ראש השנה ישב הרב עם הקהל ולמדו יחד. לפתע נכנס תייר צעיר, מתנצל ואומר:
"סליחה כבוד הרב, אפשר שאלה קטנה?"
הרב ענה: "אנחנו באמצע שיעור, זה יכול לחכות."
הבחור התעקש: "לא, זה לא יכול לחכות."
הרב יצא עמו החוצה, ושם סיפר הבחור: "אני יהודי. עוד כמה שעות יש לי טיסה ליוון, אבל אמא ביקשה ממני שלפחות אשמע שופר בראש השנה. באתי אליך כדי שתתקע לי."
הרב התלבט. מצד אחד – אם יתקע לו, אולי ימשיך בדרכו ליוון ולא יישאר כלל לראש השנה. מצד שני – אם לא יתקע לו, ייתכן שייסע בלי לשמוע שופר כלל.
לבסוף אמר לו הרב:
"תשמע, אני מוכן לתקוע עבורך. אבל יש תנאי – אסור לטוס בראש השנה. אני מזמין אותך להישאר איתנו יומיים החג, ומבטיח שאחריהם אני עצמי אדאג לך לכרטיס טיסה חדש ליוון."
הבחור חשב רגע, חייך ואמר: "בסדר, אני מוותר על יומיים נופש – אשאר אתכם."
כך נשאר הבחור לראש השנה בבית חב"ד. בתום החג, בצום גדליה, קנה לו הרב כרטיס חדש, והוא המשיך לדרכו.
כארבעה שבועות לאחר מכן, מצלצל הטלפון אצל הרב. על הקו אותו בחור:
"כבוד הרב, מאז שהייתי אצלכם בראש השנה הבנתי – לא כל דבר חייב לקרות מיד. לפעמים אפשר להמתין. ראיתי שזה לא סוף העולם לעצור יום באמצע השבוע. החלטתי לשמור שבת. וכבר ארבע שבתות שאני לא מחלל!"
וזהו המסר: כוחו של הרגע הראשון.
הרגע הראשון של היום, הרגע הראשון של השנה – יש בו עוצמה מיוחדת, שיכולה לשנות חיים שלמים.
תגובות