האמת היא שהסיפור הזה היה שייך לספרו בשבוע שעבר, בפרשת שופטים, בעניין הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". אבל לא הספקתי, וכידוע – כמו בשניים מקרא ואחד תרגום – יש זמן עד יום שלישי, כך שגם עכשיו זה עדיין בסדר.
פעם אחת, שליח חב"ד, נדמה לי שבראשון לציון או ברחובות, היה מארגן כמה וכמה התוועדויות ושיעורים לקהילתו. בין השאר הוא הרבה לדבר על עניין ה"איגרות קודש" – על כך שאין זה דבר חדש שהרבי ממשיך להשיב דרך הספרים, ושיש לזה מקורות ידועים גם בדורות קודמים. הוא הסביר להם באריכות את התהליך – כיצד כותבים פדיון נפש, מוסיפים קבלה טובה, נותנים צדקה, ומכניסים את הפתק אל הספר.
בסיום אחת ההתוועדויות ניגשה אליו אישה אחת. היא סיפרה לו שהבן שלה חולה כבר תקופה ארוכה, והרופאים אינם מוצאים דרך נכונה לטפל בו. היא ביקשה עזרה מהרבי.
השליח הדריך אותה בכל השלבים. היא כתבה את הבקשה, קיבלה על עצמה קבלה טובה, נתנה צדקה, ושמו את הפתק בתוך אחד מכרכי איגרות קודש.
כאשר פתחו את הספר, יצאה תשובה ארוכה וסבוכה בענייני הלכה – דיני ממונות, עניינים למדניים. לא היה שם שום קשר נראה לעין לרפואה או למצבו של הבן – לא שם, לא תאריך, שום רמז. השליח קרא שוב ושוב, חיפש אולי איזו מילה, איזו נקודה שתוכל להתפרש, אך לא מצא דבר.
בינתיים האישה, שכבר איבדה את הסבלנות, הציצה מעבר לכתפו. היא קראה בעצמה את הדף ואמרה בשמחה:
– הנה, מצאתי את התשובה! הרבי כותב שצריך להוסיף לו שם.
השליח הביט בה בתמיהה:
– היכן ראית דבר כזה?
והיא הצביעה: בדף היה כתוב "בתוספות שם". היא קראה זאת פשוטו כמשמעו – "בתוספות שם" = צריך להוסיף שם...
היא התמלאה שמחה ושאלה מיד כיצד עושים זאת. ואכן, העלו את הבן לתורה בבית הכנסת, הוסיפו לו שם כדת וכדין.
לא חלף זמן רב, והטיפול הבא הצליח, והנער הבריא ושב לאיתנו.
ראו מה גדול כוחה של תמימות פשוטה של יהודי – איך היא פותחת שערים ומסייעת לקב"ה להביא ישועה בכל דרך ובכל כלי שיינתן.
מקור: הרב עידו גנירם
תגובות