זושא רעב

 תושבי העיר אניפולי העריכו מאוד את רבי זושא, ודאגו שבכל יום הוא יקבל ארוחת בוקר מזינה לאחר התפילה. את הארוחה היה מביא לו שמש בית הכנסת באופן קבוע. נוהג היה רבי זושא, כי בכל פעם שהיה נזקק לדבר מה, היה פונה לאביו שבשמים ואומר: “ריבונו של עולם, זושא צריך כך וכך..”. גם בסיום התפילה, מידי יום, היה רבי זושא מתפלל ואומר: “ריבונו של עולם, זושא רעב”. מילים אלו הרגיזו מאוד את השמש, שראה בכך התעלמות וזלזול. הוא זה שטורח ומכין את הארוחה, ואילו רבי זושא פונה ומודה להקב”ה. ברוב כעסו, החליט השמש באחד הימים, כי למחרת לא יביא את הארוחה לרבי זושא, וכך ילמד הצדיק, מי דואג לו למזונו. באותו יום, שהיה גשום וחורפי, צעד רבי זושא לביתו והגיע לשלולית. הוא עבר על קרש כדי שלא יתלכלך מהשלולית, אך נער נכרי פוחז, שלא הכיר את הצדיק קפץ על קצה הקשר, וגרם לצדיק ליפול ולהתלכלך בבוץ. לאחר מכן, סיפר הנער בחיוך לחברו על התעלול שעשה, וכיצד הכשיל את ה’יהודי הזקן’. חברו, שהבין כי מדובר בצדיק רבי זושא, הוכיח אותו על מעשהו החמור. הנער נבהל ובקש לתקן את מעשיו. הוא החליט להגיע לרבי זושא למחרת לבית הכנסת, להביא לו ארוחת בוקר ולהתנצל בפניו על מעשיו. ואכן, למחרת בבוקר, כאשר סיים רבי זושא את התפילה, פנה לקב”ה כהרגלו ואמר: “רבונו של עולם, זושא רעב”. השמש, שעקב מן הצד, נדהם לראות כיצד באותו רגע נכנס נער לבית הכנסת ובידו ארוחה מוכנה לצדיק. או אז נוכח השמש לדעת, כי אכן משמים דואגים למזונו של הצדיק, והוא רק שליח של ההשגחה העליונה