כשרונו הלמודי היה מצוין בסקירה קלה ומדוייקת. לפעמים היה עובר על פני ספר גדול ומלא ענין במעוף עין, של שעה קלה, וכבר היה "דמי ליה כמאן דמנח ליה בכיסתיה". חדושיו היו מפכים והולכים, עטו היה עט סופר מהיר, בקלות נמרץ, בעונג של זריזות היה כותב את חדושיו הרבים והמלאים כשרון וזיו חיים של גאונות נהדרה. *וצהלתו זאת לא היתה סותרת למדת ענוה של אמת, שהיתה שרויה תמיד עמו למצוא בכל אדם יתרון ומעלה*, מה שלפי דעתו לא נמצא בו. והיה רגיל תמיד לשנן אזהרת חז"ל "כל היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד חייב לנהוג בו כבוד", וכן היה נוהג כבוד אמיתי ופנימי בכל אדם, בפרט בבעלי כשרון, ובכל מי שמצא בו שאר רוח, בחכמה או באיזה שלמות שתהיה, ומכל שכן ביראת ד' ומדות טובות, ביחוד במדת האמת והענוה, שכל מקום שראה אותן נמצאות באדם, היה נמשך אחריו, בכל חם לבו לאהבה.
אהבתו לבעלי תורה היתה כל-כך עמוקה וגדולה, עד שקשה לציירה בדיוק. לא היה דבר אשר שגב בעיניו כדי להיטיב ולכבד לתלמיד-חכם, וטרח בגופו במאדו, ולא חש לפעמים גם לשום למרמס את כבודו רק כדי לעשות טובה ויקר לתלמיד-חכם. *כל הספרים הרבים שנתן עליהם הסכמתו, עבר עליהם מראשית עד אחרית וברוב העיר עליהם הערות, ומכספו עזר לפעמים לא רחוקות למחברים עניים להדפסתם, והעיר רוחם להתחזק בעבודתם.*
אידיאל פנימי היה לו להתחזק בהפצת ספרים והדפסתם, אע"פ שלדאבון לבבנו ממעטים הם בני דורנו בדרישת הספרים החדשים, העסוקים בדברי תורה, בהלכה ובאגדה. מכל-מקום התקוה הפנימית היתה משעשעתו, כמו בטבע, שעוד יבא יום, והרוחות ישקוטו מזעפם, ישראל יתישב להכיר את אשר ראוי לו להוקיר ולכבד, ועם מנוחת הנפש והתחזקות הכחות הכלליים יחוש ויכיר כמה פעלה חבת התורה עליו לטובה ולברכה, ותחת שויון נפש ומאיסה, הנמצאת לפעמים בין רבים על כל העסק של הרחבת התורה והגדלתה לכל מקצעותיה, תכנס האהבה והחבה שתבא בדעת נפש, ויכבדו מאד כל ספר אשר בתוכו נמצא עמל יגיעה וכשרון בכל דבר וענין מן התורה.
והאהבה לא תתכנס עוד רק בביבליותיקאות לבד, כנהוג עכשיו, כ"א גם בתלמוד ובמעשה. כשאוהבים את האומה הישראלית ואת תורתה באהבה האלהית הראויה להם, האהבה מתרחבת על כל קניניה הגדולים והקטנים, הקרובים והרחוקים, והאהבה וההכרה בעצמה מביאה אור וחם של קדושה ותפארה.
תגובות