במשנה מסכת אבות פ"ו מ"ג
הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:
ביאור הבעש"ט:
והנה יש להבין, הלא דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולפיכך אף הלומד מחבירו יהא עליו לכבדו רק אם למד ממנו שני דברים – כדוד שלמד מאחיתופל שני דברים.
וכתב לתרץ בספר "בעל שם טוב" על התורה (פרשת ואתחנן),שכאשר אדם לומד תורה מרב הגון – הרי התורה פרה ורבה אצלו. ואילו כשלומד מרשע אינה פרה ורבה ורק מה שלמד ממנו יש לו ולא יותר. והוא שאמר התנא, ומה דוד שלא למד מאחיתופל שהיה רשע – אלא שני דברים בלבד, שכן כיון שאחיתופל היה רשע, הרי התורה שלימד את דוד לא פרתה ורבתה אצלו, ואף על פי כן קראו רבו. ועל אחת כמה וכמה שהלומד מחבירו כשהוא צדיק אפילו אותו אחת שאז התורה פרה ורבה והרי זה כאילו למד ממנו שני דברים, ובודאי שעליו לנהוג בו כבוד.
ביאור ר' חיים מקאסוב (תורת חיים פרשת כי תצא ד"ה כי) שדוד המלך למד מאחיתופל שבעולם הזה מעשיו של האדם מתחלקים או למצווה או עבירה, אין מעשה שהוא רשות, כי גם מעשה שהוא רשות אם מעשיו לשם שמים הרי הם מצווה, ואם חלילה הולך בשכירות ליבו הרי זה עבירה, ולכן קראו רבו אלופות ומיודעו כי זה עיקר ויסוד כל התורה.
ונלע"ד דלא פליג על הרמב״ם הלכות שבת פרק ה ה"א:
הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת — אֵינָהּ רְשׁוּת, אִם רָצָה מַדְלִיק וְאִם רָצָה אֵינוֹ מַדְלִיק, וְלֹא מִצְוָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה, כְּגוֹן עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אוֹ נְטִילַת יָדַיִם לַאֲכִילָה, אֶלָּא חוֹבָה
וכן הלכות ברכות יא, ב
יֵשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאָדָם חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל וְלִרְדֹּף עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ, כְּגוֹן תְּפִלִּין וְסֻכָּה וְלוּלָב וְשׁוֹפָר, וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין חוֹבָה, לְפִי שֶׁאָדָם חַיָּב עַל כָּל פָּנִים לַעֲשׂוֹתָן. וְיֵשׁ מִצְווֹת שֶׁאֵינָן חוֹבָה, אֶלָּא דּוֹמִין לִרְשׁוּת, כְּגוֹן מְזוּזָה וּמַעֲקֶה, שֶׁאֵין אָדָם חַיָּב לִשְׁכֹּן בְּבַיִת הַחַיָּב בִּמְזוּזָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מְזוּזָה, אֶלָּא אִם רָצָה לִשְׁכֹּן כָּל יָמָיו בְּאֹהֶל אוֹ בִּסְפִינָה — יֵשֵׁב. וְכֵן אֵינוֹ חַיָּב לִבְנוֹת בַּיִת כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבֵּין אָדָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בֵּין מִצְוָה שֶׁהִיא חוֹבָה בֵּין מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה — מְבָרֵךְ עָלֶיהָ קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָהּ.
שהרי שם מדבר אפילו על מצווה ועדיין קורא לה רשות. אבל גם על מעשים שבאמת נראים לכאורה אינן מצווה כלל, על האדם לקדש אותם ולעשותם מצוה. ולכן נאמר בכל דרכיך דעהו.
ועל זה התכוון התנא ר חנניא בן עקשיא, הרבה להם תורה ומצוות.
תגובות