פעם הלך אליהו הנביא בדרך ופגש אדם פוחז וקל-דעת. החל האיש ללעוג לאליהו: "אתה כל היום לומד תורה, ואילו אני עושה חיים ונהנה מתענוגות העולם".
אמר לו אליהו: "בני, אבל מה תענה ביום-הדין, כשישאלו אותך למה לא למדת תורה?".
צחק האיש: "מזה אני לא מפחד. אענה, שלא נתנו לי שכל ובינה ללמוד תורה".
שאלו אליהו: "ממה אתה מתפרנס?".
השיב האיש: "אני צד עופות ודג דגים".
שאלו אליהו: "איך אתה עושה זאת?".
הסביר האיש: "אני לוקח פשתן, עושה ממנו חוטים חזקים, מכין מלכודות ורשתות ובאמצעותן צד את העופות ודג את הדגים".
שאלו אליהו: "מי לימדך להכין מלכודות ורשתות?".
אמר האיש: "מן השמים נתנו לי בינה ודעת".
אמר לו אליהו: "אם נתנו לך בינה ודעת להכין מלכודות ורשתות, ונתנו לך שכל כדי לצוד עופות ולדוג דגים - כל-שכן שנתנו לך שכל ובינה כדי להבין את דברי התורה, שעליהם נאמר: 'כי קרוב אליך הדבר מאד'. אם רק תרצה - תוכל גם אתה ללמוד תורה".
נגעו דבריו של אליהו בליבו של האיש ופרץ בבכי. אמר לו אליהו: "אל תבכה, אתה עוד יכול ללמוד תורה. איך הדבר תלוי אלא ברצונך".
(על-פי מדרש תנחומא וילך ג; ילקוט שמעוני סוף פרשת ניצבים)
תגובות