המעשה דלהלן סופר מכלי ראשון, הרבנית זמל תחי' אשת הגאון רבי אשר זמל שליט"א, רבה של המועצה האזורית 'לב השרון', ויש בו כדי לשבר את אוזנינו ב'מסירות נפש', עד היכן היא מגעת. למרות שמדובר בסיפור העוסק בארבעת המינים, המסר הנשאב ממנו הוא אקטואלי לכל ימות השנה.
הרבנית זמל תחי' היתה בתו של הרה"ח רבי משה צבי קליין שהיה ראש הקהל בקהילת היהודים של הכפר סערדנא, שֶׁשכן בפרשת דרכים שהוליכה למונקאטש ולאונגוואר, ורבים מאחינו בני ישראל ידעו כי אצל ראש הקהל, ואצל אשתו הצנועה, יתקבלו במאור פנים, וכל מחסורם עליהם. תמיד היו בבית מאפים חמים לחם ועוגות – מעשה בית, וכוס חלב חם להשיב את הנפש.
כאשר התדלדל היישוב היהודי בסערדנא, עקרו לאושגורוד, שהייתה עד השואה עיר ואם בישראל וכיהנו בה גדולי ישראל, כגון בעל 'קסת הסופר' ובעל 'קיצור שולחן ערוך', רבי שלמה גאנצפריד. כשהגיע חג הסוכות, נתקלו חברי הקהילה בבעיה חמורה בהשגת אתרוג ולולב. ערבות היו בשפע, מספרת הרבנית, כיון שהן גדלו על גדות הנחלים ששפעו באזור; גם הדסים ניתן היה למצוא בהרים. מדי שנה נאלץ אבא להיטלטל למרחקים על מנת להביא אתרוג ולולב לכל בני הקהילה.
הסיפור שאני מספרת התרחש בשנת תשכ"ח, כשאבא החליט לנסוע לפראג, שם היתה כידוע קהילה יהודית גדולה, ולרכוש שם אתרוג ולולב לכל בני קהילתנו. לאחר שרכשנו את שני המינים הללו, התעוררה בעיה חמורה כיצד ניתן יהיה להביא אותם אל תוככי רוסיה, בה אסור היה לשמור תורה ומצוות. השנים הללו כבר נשכחו קצת מאתנו, בגלל השינוי שחל בברית המועצות דאז, אבל המציאות היתה שמי שנתפס בשמירת מצוות, ובענייננו העברת האתרוג והלולב לתוככי המדינה הסובייטית – היה נענש בעונשים כבדים מאוד.
בנושא האתרוג הסתדרנו די מהר, כיון שעסקני הקהילה בפראג הצליחו להשיג עבורנו מסמך אישור ממשרד הבריאות בצ'כיה, שאבא שלי זקוק לאכול… לימונים לצרכי בריאותו. האתרוג דומה במראהו ללימון, ולכן לא היתה בעיה להעבירו אל המדינה. אבל בענין הלולב היינו צריכים לשבור את הראש כדי למצוא פתרון מניח את הדעת, שלא ניתפס באמצע הדרך על ידי השוטרים.
חשבנו וחשבנו, ולא הגענו לידי פתרון. ניסינו לשזור את הלולב בתוך זר של צמחים, והדבר לא צלח. ניסינו פתרונות נוספים, ושום דבר לא יכול היה להסתיר את הלולב הארוך. עד שאבא שלי העלה רעיון, שהיה כרוך במסירות רבה, ומיד נתתי את הסכמתי לביצועו, למרות שידעתי שזה יגזול ממני כוחות נפש וגוף.
ההצעה היתה שאכניס את הלולב בין המעיל שלי ובין הסוודר, ואקשרנו שם בקשר חזק כדי שלא ייפול באמצע הדרך, וכך אעמוד על רגליי במשך כל הנסיעה ברכבת, ואחזיק את הלולב, עד שנגיע אל הקהילה שלנו.
אם נשמע כמה שעות ארכה הנסיעה ההיא ברכבת, מפראג ועד למקום מגורינו, נבין שמדובר במסירות נפש של ממש. המדובר היה בנסיעה של 9 שעות, ולכל אורך הדרך הייתי אמורה לעמוד, ולא לשבת אפילו לדקה. וכך באמת עשינו; אבא קשר לי את הלולב, וכך עמדתי בנסיעה ברכבת.
מלבד עצם מאמצי הגוף האדירים לעמוד ולעמוד במשך כל כך הרבה שעות, צריך לזכור שהרכבות של פעם לא דמו כלל וכלל לאלו של היום, ונסיעתן היה כרוכה בטלטולי דרך כבדים, ומי שעמד עלול היה ליפול בכל רגע… שנית, היה חשש שהמפקחים ושוטרי ה'ק.ג.ב' שסבבו כל העת ברכבת יבחינו שיש לי סיבה לעמידה הממושכת, ויתחילו לחקור אותי, וגם יבצעו בדיקות, עד שיגלו את הענין.
ואכן, הרכבת היתה ריקה למדי, והיו מקומות ישיבה פנויים. במהלך הנסיעה פנו אליי אנשים רבים והציעו לי לשבת, אבל התנצלתי ואמרתי שאני מעוניינת להביט בנוף היפה הנשקף מהחלונות… לא אכחד שלאורך 9 שעות הנסיעה היו לי רגעי משבר, וחשבתי שרגליי כבר לא יחזיקו מעמד. אבל בסופו של דבר הגענו לכפר ולקהילה שלנו, עם האתרוג הלימון והלולב.
תגובות