בחור צעיר ניגש לעמוד התפילה וכיהן כחזן בתפילה. לאחר התפילה הוא כיבה את הנרות שבעמוד החזן ברוח פיו.
הוא לא ידע את הכתוב ב"ספר חסידים" שלא לכבות את הנרות ברוח הפה.
לאחר זמן קצר, ניגש אליו רבי אברהם דוב אויירבאך ושאל בתמימות כמי ששואל דבר הלכה: "האם יודע אתה מדוע בערב שבת כשמטיבים את הנרות ומדליקים אותם, מכבים ברוח הפה, אף שב'ספר חסידים' כתוב שלא לכבות ברוח הפה?"
"אינני יודע" השיב הבחור.
השיב לו הרב: "כיוון שכל הטעם משום סכנה, ובערב שבת שהוא מצווה, הרי שומר מצווה לא ידע דבר רע".
לאחר המעשה הבין הבחור את כוונת הרב ואמר: "מלבד הידע החשוב שקיבלתי, למדתי כיצד ניתן להעיר לאדם בדרך כבוד ובשיא הרגישות, ושאפשר ליידע אדם על הלכה שנתעלמה ממנו, גם בצורה מכובדת ועקיפה, שאבין מעצמי שביום חול לא מכבים כך, ולא מוכרחים לעשות זאת
על ידי מחאה ישירה, מתנשאת ופוגעת..." (הרב שלמה זלמן פרידמן)
תגובות