בימים רחוקים, כאשר בתי האבן של ירושלים עמדו איתנים מול רוחות ההרים, חי בעיר חכם זקן ושמו רבן חיים. לא היה אדם בירושלים שלא הכיר את פניו חרושי הקמטים, את עיניו הטובות שחזו דורות רבים של עולים ורוכלים, תלמידי חכמים ופשוטי עם.
באותו יום שישי, כשהחמה נטתה מערבה ושערי השוק נסגרו, עמד רבן חיים בפתח חנותו הדלה, נושם את ריח התבלינים שנמהלו בניחוח הלחם הטרי מהמאפייה הסמוכה. בדיוק אז הגיע נער נוכרי, בגדיו בלויים ואבק הדרך כיסה את פניו.
"היכן תעשה את השבת?" שאל רבן חיים, קולו יציב ורגוע.
"איני יודע," השיב הנער, מבטו מושפל. "אבי נשלח רחוק ואני נותרתי כאן לבד."
רבן חיים הנהן. "בירושלים, איש אינו לבד," הכריז והניח ידו על כתפו של הנער.
כשהתקדם ברחובות, עברו ליד ביתו של רבי יהושע, סוחר שמנים ידוע. רבי יהושע יצא לקראתם בפנים מודאגים. "רבן חיים, שמעת? משפחתו של שלמה הנפח נתקעה בגבול ואין לו עם מי לעשות שבת!"
"לא בירושלים," קבע רבן חיים, ועיניו ברקו בהחלטה. הם פנו יחד לביתו של שלמה, דפקו בדלת וראו את פניו נפולות.
"קומה, שלמה, אינך לבד היום," אמר רבן חיים, ולב האיש התמלא אור.
כך הלכו וצרפו עוד ועוד אנשים לשולחן השבת שהתמלא מכל טוב, אך יותר מהמאכלים—התמלא מהלבבות שהתחברו.
עם קידוש הלילה, התבונן הנער סביבו, מבטו מלא הכרה עמוקה. "באתי לכאן זר, אך כעת אני מבין—בירושלים, כל ישראל חברים."
והעיר העתיקה נותרה נאמנה להבטחתה, מחברת בין אנשים, בין לבבות ובין דורות.
תגובות