כוחה של ספירה - פרשת אמור

 הגמרא במסכת שבת מספרת שאם אדם הולך במדבר ושכח מתי שבת. עליו לספור מעכשיו שבעה ימים וביום השביעי לעשות קידוש והבדלה. כלומר, גם אם אדם שכח את מצפן הימים תתחיל לספור. הספירה עצמה עושה סדר, מכניסה למסגרת ונותנת משמעות לכל יום בפני עצמו. זוהי כוחה של הספירה.
בפרשתנו יש הצטלבות כפולה - גם ספירת העומר שאנחנו בתוכה וגם הציווי על ספירת העומר.
התורה סותמת ולא אומרת מתי התחלת הספירה - ממחרת השבת. היא גם לא אומרת מתי סוף הספירה - עד ממחרת השבת השביעית.

מדוע התורה לא אומרת מפסח ועד שבועות?

אפשר להשוות בין שתי ההלכות שאמרנו וללמוד מכך משמעות לחיינו - יש זמנים בהם ברור איפה אתה נמצא. פסח, שבועות. אלה ימים גדולים וזוהרים, ימים בהם קרו דברים גדולים. אבל שאר הימים יכולים להיות סתם ימי שגרה משעמם. לא ברור איפה אנחנו, מה קורה פה, מה מתקדם, למה ולאן? ימים אלה מכונים בתורת הנסתר "ימי קטנות". תורת החסידות והקבלה מורות לנו שיש להחיל את הימים הגדולים על הימים הקטנים. גם בימי השגרה להזהיר אותם כאילו הם ימים גדולים וחשובים. 
זה כוחה של הספירה. היא הופכת כל יום לחלק מהשרשרת. יש ימים שלפעמים לא ברור לך איזה יום אתה. איזה יום היום בספירת העומר עשרים וכמה.. כמה ימים עברו למלחמה (מלחמת משיב הרוח - חרבות ברזל) מאתיים ומשהו. מה זה משנה מאתיים ואחד או מאתיים ושנים עשר. אבל למי שמחכה למשהו גדול זה משנה כל יום בפני עצמו. כל יום הוא חשוב כל יום הוא מספר בדרך. 

המשמעות הזו כל כך רלוונטית לזמננו במלחמה. תחילת המלחמה הייתה ברורה, האורות שהיו בה היו מוחלטים בלי ספיקות. היה ברור שצריך לחסל את החמאס, לא משנה מה יהיה ואיך אבל ברור שצריך להשמיד אותו עד לסוף. 
ועכשיו מה? 
האויבים שלנו בונים על השכחה.
הם בונים על כך שנתעייף. שנפסיק לספור. שנשכח למה יצאנו.
אבל מי שסופר – לא שוכח.
מי שסופר – נשאר מחובר לתכלית