*קוצר רוח אז והיום*
בתחילת הפרשה מבטיח הקב"ה למשה שיגאל את עם ישראל מיסוריו. משה מעביר את הדברים לעם ישראל, אך הם נופלים על אוזניים אטומות ולבבות ערלים: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". (ו', ט)
רשב"ם במקום מסביר: "ולא שמעו אל משה- עתה, אף על פי שהאמינו מתחילה כדכתיב 'ויאמן העם' (ה', לא), שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה, והנה עתה הכביד עליהם יותר".
*הסיבה לאי האמון מצד בני ישראל היתה אם כן אכזבה.* בפרשת שמות בא משה לעם ישראל וסיפר להם את בשורת הגאולה. בני ישראל שמעו את המלים *"פקוד יפקוד" שהיו מסורות להם כסימן לגאולה*, האמינו למשה ולכן שמחו וקיוו לטוב:
"ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו". (ד', לא)
*בעם ישראל פעמה רוח של גאולה*, הם האמינו שתוך יום-יומיים יגאלו ויפסיקו לעבוד. *הם כבר התחילו "לארוז את המזוודות"*.
*מה רבה היתה אכזבתם* כשגילו שעברו יומיים, עבר חודש והגאולה טרם באה. *השיעבוד נמשך ואף נהיה קשה יותר.* עם ישראל ניחן בחוסר סבלנות וחוסר תודעה היסטורית. הוא לא הבין שגאולה היא תהליך איטי וממושך, הוא חשב שהגאולה תבוא בבת אחת ומשלא באה התאכזב ובא בטענות. זוהי כוונת הביטוי "קוצר רוח".
גם אנחנו נמצאים בעליות ומורדות, מודיעים על שחרור חטופים והפסקת אש ופתאום הכל רועד. עמנו כעם החזיק מעמד בתנאים קשים בזכות האמונה שהסוף יהיה טוב באמת.
(הרעיון לקוח מתוך דבריו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל)
תגובות