פרשת ויחי - מעבר מעשרה בטבת לשבת

 בשנת תשפ"ה חל עשרה בטבת ביום שישי. ביום זה דרשתי דרשה קצרה בבית הכנסת כדי לא לעכב את הציבור. מאידך היה חשוב לי לדרוש בציבור כי ערב שבת זה זמן שבו כולם נמצאים וזהו דבר התורה היחיד בשבוע לחלק מהאנשים.

זו הייתה הדרשה:

פתחתי בהבנה של הרצון להגיע מוקדם הבייתה ולא לעכב את הציבור. לצד החשיבות לדרוש בערב שבת לציבור. ולאחר מכן אמרתי כך:

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים..." שואל האור החיים הקדוש, מה הכוונה "שני חייו"? 

ומשיב, שעיקר חייו של יעקב שחי בשלווה היו במצרים, 17 שנה שהיה במצרים אלה היו השנים שבאמת היו רגועות בחייו של יעקב, כל משפחתו איתו, אחיו השלימו עם יוסף, הוא רואה בנים ובני בנים עוסקים בתורה ויראי שמים.

אלא ששואל ר' נתן בליקוטי הלכות (הודאה ו, נא), כיצד זה ייתכן שדווקא שנים אלה, השלוות בחייו של יעקב, מתרחשות במצרים? בארץ נכר, בגלות?

ומשיב כלל גדול לחיים:

עיקר התכלית של האדם היא להפוך את הגלות לגאולה, את העצבות והצער לתיקון ושמחה. לקבל עליו מה שעובר עליו בשמחה וממילא זה מביא אותו לגאולה. ואיך הופכים את הגלות והצער לגאולה ושמחה?

על ידי הודאה, על ידי כך שאדם מודה לה' גם על הצרות שבאות עליו, הוא אומר לעצמו דווקא הצרות האלה הן מה שהביאו אותי לצמיחה, הן אלה שהצריכו ממני להוציא מעצמי תעצומות נפש ולגדול.

גם הצער שיש לנו בכניסת שבת, הרצון כבר להגיע לקידוש ולסעודה עלול לגרום לנו כשנגיע הבייתה להזדרז ולדחוק במשפחה. אז צריך לזכור שדווקא את הצער שנכנסים איתו לשבת, לעשות ממנו הודאה ושמחה. תודה לה' שלמרות שאנחנו מצטערים בגוף, דווקא זה מביא אותנו לשמחת הנפש ולשמחה בשבת. כי מה שחשוב לנו הוא הרוח, השמחה והדבקות בך.

שבת שלום!