פרשת ויגש - אסרטיביות

 אסרטיביות היא מידה נרכשת. רבים מתבלבלים בינה לבין אגרסיביות, אבל אגרסיביות היא תוקפנות ואסרטיביות היא יכולת הבעה מכבדת של הרצונות והצרכים שלי. ילד קטן שנולד, לומד שכדי לקבל את שלו הוא צריך לבכות או לצרוח, הוא לא יודע לבקש בכבוד. לאט לאט כשהוא גדל, הוא לפעמים חווה כשלונות עד כדי דחייה מההורים שלו, זה מאיים עליו והוא לפעמים מוותר על עצמו לצורך כך שההורים שלו ימשיכו לאהוב אותו ולהעניק לו את הצרכים לגדילה שלו.

ולכן אסרטיביות היא לא מידה קלה, היא מידה שרוכשים אותה עם הזמן, מידה שדורשת העמקה פנימית של מה אני צריך כרגע, וגם יכולת להעביר את המסר החוצה בצורה מכבדת. 

נמחיש את המידה הזו בשתי בדיחות על העדה המרוקאית.

בדיחה 1:

שני מרוקאים יושבים לשחק שש-בש, מגיע חבר שלישי ואומר להם.

חבר'ה חבל על הזמן, תתחילו לריב מכות מעכשיו.

תוקפנות

בדיחה 2:

אישה מרוקאית בהיריון, עוברים תשעה חודשים ואין לידה, עשרה חודשים ועדיין בהיריון. שנה והיא לא יולדת. אחרי 90 שנה עולה האישה לבית עולמה, פותחים את הבטן רואים שני מרוקאים מתווכחים ביניהם: "בכבוד תצא אתה, נו.. בכבוד תצא אתה..."

ויתור

אסרטיביות נעה בין הויתור על עצמי לבין התוקפנות.

בפרשתנו יהודה ניגש ליוסף, "בי אדוני" הוא פותח. ולצד זה מוסיף "כי כמוך כפרעה".

אור החיים הקדוש מעיר את תשומת ליבנו שהמעמד בין יוסף ליהודה לא מתחיל בפרשה, הוא המשך ישיר למה שנאמר בסוף פרשה הקודמת. אם כן, שואל אור החיים הקדוש מה הכוונה במילה "ויגש"? הרי הוא כבר היה שם! כמו כן, מה הכוונה "כי כמוך כפרעה?"

אנו נתבנון בדבריו של האור החיים, וכמו כן נתבונן בתהליך מסוף פרשה קודמת. ומתוך התבוננות זו נעמוד על מידת האסרטיביות.

האחים מגלים שהגביע נמצא אצל בנימין. הם מבינים את ההשלכות. הפתרון האסוציאטיבי שעולה אצל יהודה - "הננו לך לעבדים גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" כולנו נישאר פה.

למה זו ההצעה?

כי יהודה מבין, שלאבא שלו הוא לא יכול לחזור בלי בנימין. אז ההצעה היא שכולנו נישאר פה.

הפתרון לא מספק את יוסף. בהנחה והוא מתעתע באחים כדי שישובו בתשובה שלימה. אזי הצער של אבא שלהם עדיין קיים. גם אם כל האחים יישארו במצרים כעבדים, עדיין אביהם ישראל יהיה בצער רב. ולכן יוסף מתנגד, ומבקש שרק בנימין יישאר.

וכאן יהודה ניגש אל יוסף. יהודה לא יכול ולא מוכן לוותר על כך שבנימין יעלה לאביו. זה האסרטיביות שלו, ומול הבקשה של יוסף הוא מתמרן ומציב עובדה בשטח.

כאן הוא פורץ את המעגל של יוסף, והאור החיים מתאר זאת כמלך שכל עבדיו עומדים לפניו, ואם מישהו ינצח את המלך, הוא יהיה חייב מיתה. זה מסוכן. וכך קרה אצל יוסף משיתא, שניצח בוויכוח אבל אמר לו המלך - "אמנם ניצחת אותי, אבל כל המנצח את המלך חייב מיתה.." ויהודה לא מתייאש ולוקח את הסיכון. 

אבל לצד הסיכון הוא נשאר רך, והוא מדבר על מצפונו של יוסף, הוא מדבר על הרגש במילים הכי עוצמתיות שיש: "עבדך ערב את הנער.. ואחיו מת והוא לבדו נשאר, ועזב את אביו ומת".. והדיבור הרגיש והעוצמתי כאחד עושה את פעולתו ויוסף מתגלה לאחים.

היכולת לא לוותר על שלי, אבל מצד שני לפנות בכבוד לאחר, לדבר אל הרגש, לדבר אל הלב - זוהי מידת האסרטיביות.