פרשת וישלח - על קריירה משפחה ושתי תפיסות של ניצחון במלחמה

 

במקרים רבים בו אדם נפגש עם חבר מהעבר צפה ועולה השאלה – 'מה יצא ממנו? ולאן אני הגעתי?'

 

יעקב ועשיו שני אחים, נפגשים לאחר שנים. בתחילת דרכם היה מאבק קשה על הברכה.

תוצאות הברכה מתבררות רק אחרי שנים, ובפרשה שלנו השנים האלה הגיעו: יעקב במחנהו, ועשיו במחנהו.

עשיו מגיע עם מחנה של ארבע מאות איש, בכל התנך מספר זה מייצג גדוד מלחמה. הוא נערך לקיים את הבטחתו ולהרוג את יעקב על שגנב ממנו את הברכה. אז מה גרם לעשיו להתייחס בסוף בסלחנות ליעקב?

 

אפשר לומר, שהתשובה נמצאת בהדגשת ההבדל בין מחנה עשיו למחנה יעקב.

עשיו עומד בראש גדוד לוחמים – מראה מרשים של מנהיג חזק. כולם כפופים לו ומשרתים אותו.

מולו יעקב, שכל מחנהו זה משפחתו: נשים וילדים, מקנה וצאן. אצל יעקב אין כפיפות אלא שירות – להקשיב לתלונות הנשים וקנאתן, לילדים הרכים ומריבותיהם, ולנדד שינה מעיניו ביום ובלילה עבור הצאן.

 

עשיו רואה:

מחנהו מתנהל תחת פיקודו, ואומר לעצמו: "כנראה שהברכה אצלי". ולכן לא נלחם ביעקב.

יעקב, לעומתו, משועבד לאחרים, "נעבעך מסכן".

 

אבל בטווח הארוך – הסבלנות משתלמת.

אצל עשיו, תרבות המערב, המאדירה את הכבוד והגוף – החזק שורד והחזק מנצח.

בתרבות האיסלאם, שמקדשת את המלחמה על הרוח – מי שמתמיד בסבלנות – מנצח.  "من صبر ظفر" (מין (אל)סבר (אל)דפר).

אצל ישראל:

במלחמה על הרוח החזק מנצח "ויאבק איש עמו... וירא כי לא יכול לו",

במלחמת הגוף הניצחון בסבלנות "אתנהלה לאיטי לרגל הילדים".