פרשת תולדות - שאלות וכיוונים

אברבנאל בראשית כ"ה:י"ט

באמרו אברהם הוליד את יצחק אחר שאמר ואלה תולדות יצחק והוא כפל מבואר. ורש"י כתב מהמדרש בטעם ההכפל הזה שהיה זיו איקונין של יצחק דומה לאברהם אביו. וי"א שלאחר שנקרא אברהם הוליד את יצחק. לא בהיותו נקרא אברם. ועם היות כל זה אמת לא היה ראוי לכתבו במקום הזה אלא כאשר נולד. והראב"ע כתב שאברהם גדל את יצחק כמו יולדו על ברכי יוסף והיא באמת הודעה מיותרת כי בידוע שהוא גדלו ולא תרח אביו והרמב"ן כתב שחזר הכתוב להתחיל מראש היחס וכפי דרכו היה ראוי שיאמר הכתוב אלה תולדות אברהם אברהם הוליד את יצחק.

2. באומרו ויעתר יצחק לי"י לנוכח אשתו כי עקרה היא וזה כי מי הגיד לו שהיתה אשתו עקרה ואולי שהוא העקר

ואני מוסיף עוד: מה הפירוש "לנוכח אשתו"? ורק לשים לב שהם 20 שנה ביחד ולא היו להם ילדים.

3. בקחתו את רבקה... אם היא בת בתואל למה צריך להזכיר אחות לבן הארמי?

4. הפסוק "ויעתר.." פותח הפוך! היה צריך קודם לומר ותהי רבקה עקרה, ורק אחר כך ויעתר יצחק...

5. אברבנאל: השאלה הד׳: בדברי רבקה א״כ למה זה אנכי כי הנה מאמר א״כ היא תולדה מהקדמה קודמת ואין בכתוב הזה דבר יפול עליו לשון א״כ ורש״י כתב אם כן צער העיבור למה זה אנכי מתפללת על ההריון. והראב״ע כתב ששאלה לנשים אם יארע להם ככה ואמרו לא ועל זה אמרה א״כ למה זה אנכי והרמב״ן כתב למה זה אנכי בעולם מוטב שאמות אבל לכל הפירושים האלו העקר חסר מן הספר.

אברבנאל תשובות:

נכון שמלת תולדות כולל להולדת הבנים ולמאורעות שאירעו לו ולכן אמר אברהם הוליד את יצחק להגיד שבמאורעות שקרו וארעו ליצחק נתדמה לאברהם באופן שהם הוכיחו כי אברהם הוליד את יצחק להדמות עניני האב וקורותיו לעניני הבן. כי הנה אם אברה׳ לקח אשה ממשפחתו יצחק גם כן לקח אשה ממשפחתו. אם אברהם לקחה בבחרותו בן מ׳ שנה כמו שביארתי שם גם יצחק לקחה בן מ׳ שנה. אם אברהם ואשתו שניהם היו

עקרים גם יצחק ואשתו היו עקרים. אם אברה׳ הוליד ראשונה ישמעאל הרשע ואח״כ יצחק החשוב כן יצחק הוליד תחלה עשו הרשע ואח״כ הוליד יעקב איש תם. אם אברהם הוליד ישמעאל פרא למוד מדבר וצודה תמיד ויצחק יושב אהלים כן יצחק הוליד עשו יודע ציד איש שדה ואחר כך ויעקב איש תם יושב אהלים. אם אברהם אהב את ישמעאל עם כל חסרונו כן יצחק אהב את עשו. אם אברהם גרש מביתו את ישמעאל לא מרצונו אלא מרצון השם כן יצחק גרש את עשו מברכתו ומירושתו ברצון השם. אם אברהם בנו הקטון ירש את ברכתו ויעודי ירושת ארצו ככה יצחק יעקב בנו הקטון זכה לזה עצמו. אם בימי אברהם היה רעב ג״כ בימי יצחק היה רעב. אם אברהם הלך אל גרר לגור שם כן יצחק. אם אברהם הלך אליו אבימלך ופיכל שר צבאו לבקש הבטחתו. כן יצחק הלך אליו אבימלך ופיכול שר צבאו לבקש בריתו ושלומו. אם אברהם אמר על אשתו אחותי היא והוכיחו אבימלך על כך כן יצחק. אם אברהם נתברך במקנה צאן ובקר כן היה יצחק גם כן אם אברהם חפר בארות כן יצחק. הרי לך הדמוים האלה וזולתם שהיו ביניהם שבעבורם אמר אברהם הוליד את יצחק שנתדמה אליו בקורותיו. והרמב״ן כתב שהוא כדברי הרלב״ג שפי׳ אברהם הוליד את יצחק שהיא היה עקר תולדותיו ומה שכתבתי הוא היותר נכון והותר׳ עם מה שביארתי השאלה הא׳.

(כ) וספר הכתוב שעם היות שאברהם הוליד את יצחק והיה תאב לראות בנים לבנו הנה יצחק לא לקח אשה עד היותו בן ארבעים שנה והיה זה לפי שכיוון ראשונה להשלים את עצמו בשלמות האנושי קודם שיוליד בדומ׳ לו כי הנה עם היות שארז״ל בן י״ח לחופה לא אמרו זה אלא להודיע כי בהיותו בן י״ח שנה כבר הוא בעל כח ראוי להוליד בנים אבל לא אמרו שאז יקח אדם אשה. כי הנה האשה כשיקחה אדם בבחרותו תטה את לבבו ותכניעהו יותר מדאי צא ולמד משמשון עם נשיו שהנה היו בעוכריו ומשלמה כי נשיו הטו את לבבו ולמה נבקש עוד והנה אבינו הראשון אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ולכן אמר ראש החכמי׳ בחכמתו (קהלת ל״ז כ״ה) ומוצא אני מר ממות את את האשה אשר היא מצודים וחרמי׳ לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה ולהיות לקיחת אשה סכנה עצומה צריך סיוע אלהי והתישבות השכל ותבונה רבה להמלט ממוקשיה וכבר ארז״ל שלכן אמר הכתוב מי האיש אשר בנה בית ומי האיש אשר נטע כרם ומי האיש אשר ארש אשה לפי שראוי לאד׳ שראשונה יתעסק בקנין הבית ובנינו ואחר כך בנטיעת הכרם ובאחרונה בלקיחת האשה הנה מפני זה נתעכב יצחק מלקחת אשה עד ארבעים שנה כדי שיעבור תגבורת הבחרות ותכבה רתיחת דם הנערות ותאות המשגל ויהיה אז החומר היוצא להולדה יותר מוכן לקבל צורה שלימה וכבר אמרו חז״ל שעשו עשה כזה לקחת אשה בן ארבעים שנה להראות עצמו כשר והותרה בזה השאלה הב׳ ואמר שלקח לו את בת בתואל הארמי להגיד שלא נתעכב מלקחת אשה עד אותו זמן מפני שלא מצא אשה בארץ כנען אלא כדי לקחת בת בתואל לא מפני שלמותו אלא להיותו מארצו והוא אומרו מפדן ארם וגם כן היה זה מהשגחת הש״י לפי שהיא היתה אחות לבן הארמי והוא הוכיח השם להנצל עמו יעקב בברחו מפני עשו אחיו כמו שיתבאר ולכן סבבה סבת הסבות שיקח יצחק את אחותו כדי שיקח יעקב את בנותיו כמו שיזכור אחר זה וזכר הכתוב שרבקה אחרי שנשאת לא נתעבר׳ שנים רבות ויצחק חשב שהיתה עקרה והביאו לחשוב זה מפני שהש״י אמר לאברהם אביו כי ביצחק יקרא לך זרע וגם נאמר לו בפירש אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו מכלל שהיה עתיד להיות לו זרע ומפני היעודים והמאמרים האלה גם שהיה יצחק עולה תמימה ואיך יהיה בו מום העקרו׳ גזר אומר בלבו שאשתו היתה העקרה שאולי רוצה השם שהוא יוליד בנים מאשה אחרת לא מרבקה.

(כא) ולכן ויעתר יצחק לי״י לנוכח אשתו רוצה לומ׳ שהתפלל ועשה רצוי לפני השם לנוכח אשתו שיהיו בניו ממנה ולא מאשה אחרת והעיד הכתוב שהקב״ה נתרצה ליצחק ולרבקה לשניהם יחד כי היו שניהם עקרים אם ליצחק שתהיה לו העקרות בטבע מסבות אביו ואמו שהיו כן ולכן אליו נתרצה השם שיוליד ואם לרבקה כי היא עקרה גם כן ולכן אחרי תפלתו נאמר ותהר רבקה אשתו כי מכח התפלה נפקדו שניהם הוא להוליד והיא להריון והיה א״כ עקרות יצחק בטבע והולידו בנים היה מפועל ההשגחה הפרטית שעליה היו היעודים לאברהם ולשון ויעתר הוא לשון תפלה ורצוי והותרה השאלה הג׳.

והר״ן כתב שענין ויעתר לו י״י ששינה טבעה והחליף מזגה והנחת כליה ותכונתם ואחר כך קבלה ההריון בפועל כי ההכנות צריכות בהכרח באופן מה במעשה הנסים נמשך הרב לדעתו שרבקה היתה העקרה לא יצחק ומה שכתבתי הוא היותר נכון.

(כב) וזכר הכתוב שהתרוצצו הבנים בקרבה והיתה הסבה בזה לפי שהיו עשו ויעקב ממזג כל אחד מנגד לחברו לגמרי כי עשו היה אדמוני כלו כאדרת שער מורה על רתיחת דמו ורוב עשניותו. והיה אם כן גובר בו האדומה והשחורה. ויעקב היה הפך זה במזגו וטבעו כי הוא היה איש לבן לא אדמוני והיה גם כן איש חלק קרוב לשווי בשליחותיו בלתי מכלה עשן והדברים המתנגדים בטבעם כל אחד יקומם כנגד חברו ולכן היו מתרוצצים כי השקט לא יוכלו להתנגדות טבעיהם והיה בזה זרות גדול לפי שהתאומים תמיד יתדמו בתוארים ובתכונות ובמדות לפי השתוות בריאתם ברחם ובזמן ובזרע האב והאם וגם לפי המערכה ואף שנודה שלא נולדו שניהם ברגע אחד אין ספק שלא יהיה מרחק הזמן ביניהם רב עד שינגד מערכת האחד למערכת האחר וכ״ש להיות לידת שניהם כאחד שמורה על היות הריון שניהם כאחד. ועשו ויעקב בהיותם תאומים איך יהיו מתנגדים במזגיהם וטבעיהם ומערכותיהם וכל זה מורה שלא היתה לידתם כפי הטבע בהחלט אבל שחידש שם רצון אלהי לעשותה באופן ההוא המתנגד להיות אות ומופת למה שיהיה באחרית וכמו שכתב הר״ן. והנה רבקה למה שידעה מפי יצחק כי נביא הוא מה שנענה בתפלתו ושהשם נעתר לו כי הוא היה עקר ג״כ כמוה אמרה אם כן למה זה אנכי ר״נ אם הייתי אני לבדי עקרה לא יהיה מהזרות התרוצצות הבנים בקרבי מפני שנוי מזוגי והתחלפות טבעי בהריון אבל אם האמת הוא שיצחק גם כן הוא עקר ויעתר לו וטבעו שינה ומזגו החליף כמו ששינה מזגי וטבעי אם כן למה היה הרצוץ. כי בלבד כי היה ראוי שיצחק ירגיש הצער בגופו המשתנה והנחלף לא בגופי בלבד וזהו אמרה אם כן למה זה אנכי שחוזר למה שאמר למעלה ויעתר לו והותרה בזה השאלה הד׳.

ואמר ותלך לדרוש את י״י לפי שידעה שהיה כל זה מפאת ההשגחה לכן דרשה מאת המשגיח עליו. ורש״י כתב שהדרישה הזו היא לדעת מה תהיה בסופה וכן הוא האמת. ותפשו הרמב״ן באמרו שלא מצא דרישה מאת השם רק לתפלה. ונראה ששכח (מלכים ב ח׳) ויאמר המלך אל עזאל קח בידך מנחה ולך לקראת איש האלהים ודרשת את י״י מאתו לאמר האחיה מחולי זה. וכתב גם כן דרשו בבעל זבוב אלהי עקרון שהדרישות האלה אינם להתפלל כ״א לדעת העתיד.

(כג) ואמנם למי דרשה רבקה ההודאה הזאת אחרי שהיא לא היתה נביאה וחז״ל אמרו שהלכה לדרוש בבית מדרשו של שם ועבר וששם אמר לה בשם י״י שני גוים בבטנך ויותר נכון לומר שהלכה אצל אברהם שעדין היה חי לדרוש את י״י מאתו ושהוא השיבה בדבר השם שני גוים בבטנך רוצה לומר שהיו שני עוברין תאומים בבטנה ונראה לי שהודיעה שד׳ סבות היו לה בהריונה. הא׳ לפי שהיו שני גוים בבטנה רוצה לומר שעם היותם בני אב אחד ואם אחת צדיקים וטובים הנה לא היו הבנים כן כי הם יהיו מתחלפים בטבעיהם ודתיהם ואמנותיהם כשני גוים מאומות שונות וכאלו האחד מהם היה הודיי בקצה המזרח והאחר אשכנזי בקצה המערב ועל זה כפי התחלפות טבעיהם ועניניהם אמר שני גוים בבטנך כי לפי שמלידה ומבטן ומהריון נבדלו אמר ששם בבטן היו כשני גוים ובעבור זה היו מתרוצצים כי לא יוכלו להתחבר במקום אחד. והסבה הב׳ היא ושני לאומים ממעיך יפרדו רוצה לומר ולא תחשוב שיהיה אחד מהבנים האלה עקר כאביו וכאבי אביו כי הם יהיו רבי הזרע והבנים ומהם יסתעפו לאומים רבים. כי הנה גוים אמר כפי האיכות בחלוף טבעיהם ולאומים אמר כפי הכמות מרבוי זרעם והוא מלשון ובאפס לאום מתחת רזון ולפי שהית׳ הסב׳ הראשונ׳ שזכר מחלוף טבעיה׳ אמ׳ שני גוים בבטנך כי בבטנה היו כן. אמנם בסבה הב׳ שהיא מצד רבוים אמר ממעיך יפרדו כי אחר שיפרדו ממנה ויהיו לאנשי׳ יתרבה זרעם לא בבטן וכאלו אמר להיותם התחלות לעמים רבים ועצומים בבטן יתרוצצו כי קצר המצע מהשתרע והיו קטון המקום ההוא להכיל לאומים עצומים כמוהם. וחז״ל אמרו שהכוונה בלאומים מלכיות ואין נאום אלא מלכות. והסבה הג׳ היא ולאום מלאום יאמץ ר״ל כי שניהם מלבד שיהיו מתחלפי הטבעי׳ והדתות ושהם עמים ואוכלוסי׳ רבים הנה עוד יהיו מריבים זה עם זה תמיד כי לא יסכימו זה עם זה באהבה ואחוה כקרובים אבל יהיו תמיד במריבה פעם יגבר זה על זה ופעם יהיה המנצח מנוצח והגבוה ישפל וכזה יהיה תמיד ביניהם ריב וקטטה. ולכן הם מתרוצצי׳ עתה רמז למה שיעשו אח״כ בארצות׳ לגוייהם. והסבה הד׳ היא ורב יעבוד צעיר ר״ל שמלבד שאר הסבת עוד תתחברה שמה סבה אחרת לקטטה והריב בין שני הגוים האלה והיא שהרב יהיה משועבד לצעיר והוא הפך הראוי ולכן יתעצ׳ הרב לצאת מהשעבוד ההוא ולהתגבר על הצעיר כפי הדרך הטבעי והצעיר ישתדל למשול בו ככפי ההשגחה העליונה כי הרב ימשול בכח הגופני לפי החומר והצעיר בכח נפשיי כפי השכל ולכן אש המריבה תוקד בם תמיד לא תכבה. וכבר כתב הר״ן שלכן היה עשו וזרעו ראשית צרינו. וחז״ל אמר אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ואמרו כשזה קם זה נופל שחוייב זה באדום ולא באומה אחרת לפי שהיה אח עשו ליעקב בן כבודה כמוהו ולכן תרע עינו באחיו ובבן אמו יתן דופי. ושבראותו שיעקב בחר לו יה ואהבת עולם אהבו וברך את ארצו ואת עשו שנאמר וישם את ארצו שממה כמאמר הנביא בהכרח תפול הקנאה בעשו ובזרעו יען וביען הקנאה לא תמצא כי אם בין השוים וכל שכן בין האחים שהם שוים מכל צד.

ואמנם שאר העמים וגם בני ישמעאל ובני קטורה שהיו מבני אברהם כבר ידעו כי ביצחק נקרא לו זרע כי הוא היה בן הגבירה והם בני הפלגשים ואברהם בחייו שלחם מעל יצחק בנו ולכן לא תרע עינם בממשלת ישראל ולא ירעו ולא ישחיתו קדש י״י אשר אהב מה שאין כן בעשו וזרעו כי להיותם שוים באחוה תפול הקנאה שמה וכל עוד שיגבה ידו על עשו ויתנשא על אחיו כי הוא הבכור ובנחלתו יתגבר באמרו גם אנכי יורש עצר כמוך והלא אב אח׳ לכלנו כ״ש שאני הבכור ולי משפט היתרון והבכורה וכאשר ירים יעקב יגבר על עשו וזרעו כפי הטבת ההשגחה ושפע הברכה העליונה ומזה יתחייב שמוט עשו נמשך מהתנשאות יעקב משום ורב יעבוד צעיר אבל מוט יעקב לא ימשך בעצם מהתנשאות עשו כי הוא יהיה בעונו ועל צד העונש ולזה אמר הכתוב ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל כי מצד שבימים ההם לא היה מלך על ישראל ולכן מלכו אותם המלכים באדום כמו שראינו שמיד שקם דוד למלך חרבה מלכות אדום ושם דוד עליהם נציבים ונמשך זה עד ימי יהורם אשר בחטאו ולכתו בדרכי אחאב כתוב בו (שם ח׳ ך׳) בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך אמנם בבית שני הורקנוס שם אותם שומרים בירושלים והכניסם בברית מילה ובימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור את יהודה וכל זה מוכיח כי כל הימים אשר הצמיח השם קרן ישראל נתן אדום תחתיו לקיים מה שנא׳ לצדקת ורב יעבוד צעיר וגם זה היה סבת הרצון והצער שלה. האמנם בא הכתוב הזה בלשון בלתי מוכרח שפעמים יראה ממנו שהרב יעבוד לצעיר ופעמים יובן ממנו שלרב יעבוד הצעיר להודיע שכן יהיה כי בהיו׳ ישראל רד עם אל ועם קדושים נאמן עשו הרב יעבוד לצעיר יעקב וכאשר ישראל יפשע מקרית עז בחטאו תרגוז הארץ תחת עבד כי ימלוך. הנה התבארה התשובה הגדולה הזאת ושהיתה מתיחסת לשאלה הה׳.

(כד) וימלאו ימיה ללדת וכו׳ עד ויזד יעקב נזיד. זכר הכתוב שעם היות רצון הבנים בקרבה גדול והיותם שנים בבטן אחד מההריון הראשון שהיה לה הנה בהשגחת השם לא הפילה רבקה את בניה ולא ילדה אותם לשבעה חדשים אבל נמלאו ימיה ללדת והמלוי הוא תשעה חדשים הזמן שהכין הטבע לתשלום הוית העובר. ואז בלדתה נתאמתה הנבואה שנאמרה לה כי הנה היו תאומים בבטנה והנה כתב תומים. והראב״ע כתב שהוא כמו תאומים ויחסר אל״ף השורש כמו אם לא שריתך לטוב. אבל ראוי לתת טעם למה נכתבו תומים ולא תאומים ויראה שהיה זה להודיע שהיו שני העוברים ההם תומים ותמימים במעשיהם זה לצדקו וזה לרשעו כי כל א׳ היה בקצה ההפלגה ולזה קראם תומים מלשון תמימות והשלמה בעניניהם וחז״ל אמרו שבתמר נאמר תאומים שהיו שניהם צדיקים אבל שנה כאן מפני שהאחד צדיק והאחד רשע.

(כה) וספר הכתוב שיצא הראשון ונראו בו סימנים שנים הא׳ שהיה אדמוני וזה מורה על תגבורת האדומה בו. והב׳ שהיה רב השער כאדרת וזה מורה על האדים העשנים המתרבים בו והיה אם כן אדומיי שחוריי שהם היותר רעים שבמזגים כלם בבני אדם עד שארז״ל שהאדמוני מורה על היותו שופך דמים אולי היה מחלקו של מאדים. אבל יעקב לא נראה בו סימן תגבורת ליחה ואיכות מהאיכיות ולכן לא זכר בו אות ולא סימן כלל והיה זה להעיר ולהגיד שעשו היה טבעו ומזגו נוטה לרתיחת הדם ורבוי האדים אשר זה כלו ממה שיוציאה בפעולותיו אל הכעס והאכזריות ושאר המדות המגונות ולכן נקרא עשו מלשון מעשה כאלו הוא עשוי כי בהיותו נולד עם רוב השער נראה כאלו עשאו והשלימו הטבע בעניני גופו בבטן כבן שנים.

(כו) ולכן אמר אחר זה ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם להודיע שלא היה עשו אדומיי בטבעו מפאת זרע אביו שהיה חם ואדומי מאד כי הוא בו ששים שנה היה בלדת אותם וכבר עברו עליו ימי נערותו ורתיחת דמו ולכן נזכר כאן הפסוק הזה להתנצלות יצחק בהולדת עשו כפי רוע טבעו. אמנם יעקב היה שוה המזג בלתי נוטה לאיכות זר ומופלג יכריחהו למעשה מהמעשים שלא לעשות מה שיגזור עליו שכלו וכמו שארז״ל הרשעים מסורים ביד יצרם והצדיקים יצרם מסור בידם אבל זכר הכתוב שידו אוחזת בעקב עשו והיה עם היות שניהם בשתי שליות יראה שנפתחו שתיהם ברגע אחד ויצאו שני העוברים יחד אל פי הרחם לצאת והנה הקדים עשו לצאת ואז אחז יעקב בעקבו שמה בשעת היציאה היה זה אצלי לרמוז על סודות דברים חמשה. האחד להודיע שהיה יעקב ראוי לצאת ראשונה כי הוא נתהוה מטפה ראשונה כדבריהם ולפי שקדם עשו לצאת היה יעקב אוחז בעקבו לעכבו שלא יצא לפניו כי הוא הבכור כפי האמת והיה רוצה לצאת ראשונה ובזה רמז מה שהיה אחר כך שיעקב יקח את בכורתו וכבר העירו במדרש על הרמז הזה וכמו שהביאו רש״י בפירושו. והב׳ להגיד שכן יהיה תמיד אדום וישראל קשורים זה בזה כשזה קם זה נופל וכמו שזכרתי ושמבטן אמם היו שונאים ונלחמים זה בזה והג׳ להודיע שיהיה יעקב אוחז בדברים שהיה עשו דש בעקבו כי הוא היה בוחר בדברים הגופיים ומבזה ומואס הדברים הנפשיים ויעקב היה אוחז בדברים הנפשיים אותם שהיה עשו מבזה אותם ודש בעקביו עד שמפני זה נקרא יעקב לא עקב בלבד כמו עשו כי הנה נתוסף בו אות היוד שהיא מאותיות הקב״ה ולפי שהיה דבק בו תמיד. ואולי שלזה כוונו רז״ל באמרם ויקרא שמו יעקב הקדוש ברוך הוא קראו כן. והד׳ לרמוז שכבר יהיו ימים רבים שיהיו יעקב וזרעו תחת רגלי עשו גולים ומשועבדים אליו ולרמוז לזה גם כן היתה ידו אוחזת בעקב עשו כאלו הוא תחת רגליו. והה׳ לרמוז שממשלת יעקב האמתית ואחיזתו התמידית מבלי הפסק תהיה באחרית עשו וכמו שיעד הנביא (עבדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום וגו׳. ואמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו ולכן המשיל ממשלת יעקב באחיזה ונפילת עשו בעקבו שהוא אחרית גופו וסופו לרמוז שיהיה יעקב מושל בהיות עשו בעקבו וסופו וממשלתו ולזה כוונו חז״ל באמרם בעקב עשו סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה ממנו. והותרו עם מה שפירשתי השאלות הו׳ והז׳. והנה ראתה החכמה האלהית שתהר רבקה שני תאומים התחלפו הטבעים בזה האופן כפי מה שאחשוב לג׳ סבות. האחד טבעית והיא שרוב הבנים יתדמו במזגיהם ותכונותיהם למולידים אותם או להורים הראשונים שבהם וכמו שכתב החבר למלך הכוזר שיש מבני אדם שלא יתדמה לאביו כלל אך הוא דומה לאבי אביו כי הטבע והדמיון ההוא יהיה צפון וכמו שנראה להרגשה כאשר היה צפון טבע עבר בבניו שלא נתדמו לו עד שנראה באברהם בן בנו שנתדמה לו ע״כ. והנה בהזדווג יצחק ורבקה היו בהם שני טבעים מההורים רחוקים זה מזה תכלית המרחק טבע אברהם יסוד המאמינים ראש היושר והכושר וטבע לבן ובתואל עובדי ע״א רמאים אנשי דמים ומרמה והנה לא רצה ית׳ שיתערבו ויורכבו שני הטבעים ההם כי יהיה היוצא מהרכבתם אם צדיק ורשע בלבד הוא בינוני לא צדיק ולא רשע ולא בחר י״י באלה ולכן רצה שיתהוו שם שני עוברים בבטן רבקה צרופים כצרוף הכסף בכור הברזל כדי שיפרדו סיגיו חלק אחד מהרוע אל עבר אחר והחלק אחר יהיה נקי מפסול׳ ויצלח למלאכ׳ ונפרד האחד יעקב לתומו שהיה מתדמ׳ בטבעו לאביו ואבי אביו ועשו לרשעו שנתדמה לאחי אמו ולאביה מטבע לבן ובתואל. אבל ביעקב בלקחו את בת לבן לא היה כן לפי שכבר נזדכך טבעו בבטן רבקה שהיה מאותו זרע ארמי ולא הוצרך להזדכך עוד. ואולי שלהעיר על זה אמר הכתוב אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה. שזכר אביה ואחיה שהיו סבת מזג עשו כמו שיזכור בפרשה. והסבה השנית היא השגחיית מפאת האחד וענינה הוא שהנה בגוף האדם ויתר הב״ח החכים הטבע בגזרת בוראו כדי לזכך המזון המגיע לאיברים לסדר ג׳ עכולים אחד באסטות ששם נתבשל בכחה הטבעי מה שיאכל לכל נפש ויוציא המין ממנו וישליך את הפסולת מדרך המעים שהוא הפרש. והעכול הב׳ הוא בכבד שיעכל עוד אותו המין שהוציא האסטות ויבשלהו בשול שלם ויבדיל שם הליחה הטובה הראויה להיות מזון האברים מהבלתי טבעית שאינה ראויה להזנה וישלחה למשפכים ולתוצאות שיחד להם הטבע כטחול לשחורה וכמרה לאדומה וזולתם. והעכול הג׳ הוא בפיות העורקי׳ ובאיברי׳ עצמם לכל א׳ כפי טבעו. והוא עכול יותר משובח מבלי מותר רב כמו שהתבאר בחכמת הטבע. וככה השגיח האל יתברך לזכך האומה הנבחרת המיוחדת לדבקות שכינתו בג׳ מקומות ראשיים. והיה אברהם בערך האצטות בעלת העכול הראשון שבו נתעכל ונזדכך ראשונ׳ והבדיל החלק הטוב שהוא יצחק הראוי להזנה ושאר בני הפלגשים היו במדרגת הפסולת ושלחם מעל יצחק בנו. והיה יצחק במדרגת הכבד שבו נזדכך עוד הזרע זכוך יותר שלם ונבדלו בו וברבקה אשתו החלקי׳ חלק ליחה טבעית טובה וראויה והוא יעקב וליחה רעה בלתי טבעית מחליאה הוא עשו. והיה יעקב בערך העכול השלישי שזכך עוד את זרעו וטהרו בשלמות גדול ונתן לכל אחד מהאברים שהם בניו הי״ב הזרע והטבע הטוב כי כמו שיצא מן העכול הג׳ מזון לכל האברים אם לאברים הראשונים כפי מעלתם ולבשר כפי עצמו ולעצב כפי הראוי לו ולעצם ולשחוסים לכל דבר כפי הנאות אליו. ככה השפיע השם על בני יעקב בזכותו לכל א׳ כפי הראוי לו כפי מעלתו וכבר זכר החבר למלך הכוזר שבראשונה היה חל השפע האלהי על יחיד אחד מיחידי הדור הוא היה הפרי ושאר בני אדם היו בערכו כקליפות עד שבאו בני יעקב שחל על כלם השפע והוא היה הקהל שזכה ראשונה לדבקות האלהי להיות כלם נבחרים בשלמות האנושי וראוים אליו וזו היא הסבה השנית.

ואמנם הסבה הג׳ היא השגחיית מפאת המשפט וענינו שרצה הקב״ה לתת ליעקב ביצירתו צר ואויב כרוך בעקבו וקשור עמו כדי שיהיה הצר הצורר ההוא עשו שבט אפו וכלי זעמו על ישראל ולכן הטביעו בטבע מנגד אליו כדי שבפשע ישראל ועונותיו יהיה עשו נכון למועדי רגלו ונולד עמו בבטן אחד כי זה יהיה סבה של איבה ולשטנה המתמדת ביניהם כמו שביארתי ולכן לא היה דבר מזה בשאר האמהות לפי שהיה די בשונא אחד ושבט נוגש אחד כנגד יעקב וכבר העירו דברי הנביאים על הסבה הזאת מצורף שהיה גלוי לפניו ית׳ שעשו וזרעו יהיו רעים וחטאים ולכן הטביעם באופן ישנאו איש את אחיו למען הרחק את עשו מעל לגבול ישראל ומחשבות השם עמקו לאין חקר ואנחנו לא נבין אחריתן. והסבה הג׳ הזאת כבר שער בה הר״ן. הנה התבאר מה שאמרתי למה היו עשו ויעקב תאומים בבטן רבקה. והותרה בזה השאלה הח׳.

(כז) וזכר הכתוב שכאשר גדלו הנערים כל א׳ נמשך למעשיו ולטבעו כי הנה עשו להיותו אדמוני רב השער יחס מזגו כמו שזכרתי לתגבורת האדומה והאדים השחוריים כן היה איש יודע ציד כי מטבע בעלי האדומה להיותה דקי המחשבות והתחבולות וכן היה הוא יודע ציד בנכלים ובמרמות. ומאשר היה שחוריי היה איש שדה שונא חברת האנשים ונפרד מקבוצם כמשפט האנשים השחוריים ההריים. אמנם יעקב היה איש תם לא מחודד ביותר ולא בעל ערמימות ולא היה איש שדה אבל יושב אוהלים מתבודד בחכמה והשלמות הנפשיי ועמ״ש חז״ל שהיה לומד בבית מדרשו של שם ועבר והיה תמיד בבית אברהם זקנו לשמוע בלמודים. ואפשר לפרש יושב אוהלים כמו שפי׳ הראב״ע על אהלי המקנה שהיה חפץ יעקב להתעסק באברהם ויצחק אבותיו במרעה צאנם ובקרם ועל זה אמר יושב אוהלים.

(כח) והנה יצחק אהב את עשו לפי שהיה בנו בכורו והוא לא היה יודע מה שנ׳ לרבקה ורב יעבוד צעיר ולכן חשב שעשו יהיה יורש כל ברכותיו וירושת הארץ גם שנראה לו שעשו היה אמץ לבו בגבורי׳ כפי מה שהיה מספר לו מעניני צידו וגבורותיו עם החיות ואחשוב שעל זה נאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. שבפיו חוזר לעשו שהיה תמיד מספר גבורת צידו. והמפרשים פירשו שהיה עשו מביא ציד לפיו של יצחק ואז״ל שהיה מרמה אותו בדברים. ואולי שכל הדברים היו אמת וכולהו איתנה ביה. אבל רבקה אוהבת את יעקב מפני שנאמר לה מפי השם שהוא יהיה עקר הבית ושהרב יעבוד לצעיר ולכן הסכימה דעתה עם דעת המקום ברוך הוא להיותה אוהבת את יעקב לא שישנא יצחק את יעקב ולא שתשנא רבקה את עשו אלא שיצחק היה דעתו שעשו יהיה עקר ביתו ויעקב טפל לו. ורבקה חשבה בהפך שיהיה יעקב יורש הבית ויורש מעלתו ועשו עבד לו כמו שנאמר לה והתרה השאלה הט׳.

(כט) ויזד יעקב נזיד וגו׳ עד ויהי רעב בארץ. עתה יספר הכתוב ענין הבכורה שמכר עשו ליעקב כי בהיות שיעקב עשה נזיד אחד אם לעצמו ואם להאכיל אביו ואמו וקרה מקרה שבא עשו מן השדה עיף ויגע ונראה שלא הביא בידו צידה ולכן לא היה לו לאכול.

(ל) ושאל מיעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כלומר אני אין בי כח ללעוס ולאכול מפני עיפותי אבל אתה בידך הלעיטני והשלך תוך פי מזה הנזיד אשר עשית להשיב את נפשי.

ואמרו על כן קרא שמו אדום אין פירושו שמפני המאמר הזה נקרא עשו בשם אדום כי עשו לא נקרא אדום אלא מפני מראהו שהיה כלו אדמוני כתולעת אבל פירש הכתוב הזה שמפני שהיה עשו עיף קרא הנזיד אדום באמרו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי מרוב עיפותו לא היה משער מה היה הנזיד ההוא ולא יוכל לשאול עליו אבל קראהו בשם מראהו אדום ובא בסגו״ל כמו בצע אמרתו. אשתך כגפן פוריה והותרה בזה השאלה הי׳.

(לא) והנה במאמר יעקב על זה מכרה כיום את בכורתך לי. ראוי לעשות בהתר השאלות הנופלות עליו שני באורים. האחד מה היתה כוונת יעקב בקנין הבכורה מעשו אם בעבור תועלת הירושה בנכסי אביו או מפני הכבוד שיכבדוהו אחיו או אם היה לתכלית וכוונה אחרת. והשני מהו הטעם אשר נתן יעקב לעשו אחיו בשאלו שימכור את בכורתו בהיותו מאמר מגונה מאד כפי הנראה. ואומר בענין הביאור הראשון שיעקב ועשו לא חששו על הבכורה לענין ירושת הנכסים כי הנה עם היות יצחק מלא ברכת י״י כמו שהעיד עליו הכתוב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדול מאד ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים ולא כדברי הראב״ע שחשב שהוא עני ודל. וכבר השיב עליו הרמב״ן הנה הבנים לא היו חוששין על ירושתו וגם לא היתה חמדת יעקב בבכורה מפני הכבוד שיכבדהו עשו כאשר יכבד הצעיר לגדול כי זה כלו הבל ורעות רוח ודמיון כוזב ויעקב קראו אח״ז אדני וקרא את עצמו בערכו עבד כמ״ש כה תאמרו לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב. אבל היה השתדלות בזה כדי לירש את ברכת אברהם אשר ברכו י״י שהיא בהתיחדו ההשגחה בו ובזרעו בירושת הארץ שנמשך ממנה כי היו שני היעודים האלה כאחד שנאמר בפרשת מילה (בראשית י״ז ז׳) והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים. וזה היה ממונו ועשרו של יצחק שירש מאברהם אביו וזה יהיה הממון העושר והסגולה שיורש לבניו לא שאר הנכסים צאן ובקר ושאר הטובות והכבודות המדומות. והנה יעקב חשב בלבו שהירושה האלהית הזאת לא היה אפשר שיזכו בה הוא ועשו אחיו שניהם יחד יען לא היו מטבע אחד וטבעיהם ומדותיהם היו בתכלית החלוף וההרחקה זה מזה ושיתחייב מזה ג״כ חלוף גדול בדעותי