השתלשלות אירועי נפילת חטא אדם הראשון, ולמה דווקא שם אומרים כל המוסיף גורע?

חטא אדם הראשון מסתכם באכילה מעת הדעת, אבל התורה מקדימה אליו סדר השתלשלות שמעורר כמה שאלות. נפתח בתיאור ותוך כדי השאלות:

בפרק א העולם נברא, כולו בלי שום התייחסות למעשי האדם. כך גם פותח פרק ב, אלא שקצת אחרי מחצית הפרק (פס' טו) יש דו שיח בין ה' לאדם 

 טו.  וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃ ט. זוַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ יז. וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃

הציווי לא לאכול מעץ הדעת. לכאורה, לפי פרק זה האישה עוד לא נבראה. כלומר, הציווי ניתן רק לאדם. לאחר מכן, יש קביעה הרומזת על ההמשך - "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" ואז הוכחה שבאמת העזר הזה נצרך ונדרש, שהרי לכל חית השדה האדם קורא שמות, ושום חיה לא מתאימה לאדם ובכן מסקנה "ולאדם לא מצא עזר כנגדו".

ואז נבראת האישה. גם לה האדם קורא שם "אישה" כי מאיש לוקחה זאת. ובעצם באה המנוחה לחיסרון של הבדידות.

אלא שאז מגיע החטא:

הנחש פונה ל... אישה. היא הרי לא שמעה ישירות את הציווי, אלא רק מהאדם.

והפיתוי מתחיל:

"אף כי אמר אלוקים מכל עץ הגן אכול תאכל", כלומר בתמיהה. האם באמת אמר לכם אלוקים לא לאכול מכל עץ הגן? איזה שיגעון זה?? הרי ברור שלא תצליחו לעמוד בזה.

קריאה שמיד מזמינה את האישה להתפתות ולהתחיל וויכוח, ולנסות להוכיח שהיא צודקת.

"מפרי עת הגן נאכל: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תדעו בו פן תמותון"

וכאן אמרו חז"ל כל המוסיף גורע. שהרי אלוקים אמר רק לא תאכלו, והאישה הוסיפה לא תגעו. ומתוך כך לנחש היה פתח להוכיח לה ששום דבר לא נכון, שהרי הוא דחף אותה על העץ והיא נגעה בו ולא מתה.

וכאן עולות השאלות:

1. מהיכן באמת חווה הביאה את האיסור לגעת בעץ?

2. ועוד יותר מכך - למה בכל התורה כולה שהתורה ציוותה וחזל הוסיפו וגזרו (כמו למשל באיסור בישול בשר בחלב, שחזל הוסיפו גם להמתין שש שעות אחרי בשר) לא אומרים כל המוסיף גורע? ואילו כאן אומרים כל המוסיף גורע?

המדרש אומר שהאישה שנעה את הציווי מהאדם עצמו. והוא העביר לה שאסור לאכול והוסיף לה שכדי לא להיכשל באיסור אכילה כדאי גם לאסור את בנגיעה.

והאישה בילבלה ואמרה הכל אלוקים ציווה.

למה זה כל כך חשוב?

כי אם האדם עצמו לוקח על עצמו תוספת על דבר ה', זה מראה שייכות ואהבה למצווה. התורה ציוותה לברך אחרי שישבע, ואילו האדם מוסיף לברך גם אם אכל רק חצי פיתה ולא שבע. 

התורה ציוותה להיזהר מלשון הרע, ואדם שיודע שעלול להיכשל בחברת אנשים מסוימים, מרחיק את עצמו מחברתם.

וכן הלאה.

אבל אם אדם חושב שהתוספת שהוסיף על המצווה אלוקים אמר, אז אם הוא ייפול בזה, הוא יאמר - לא נורא ויתיר לעצמו התרה פנימית להמשיך ולעבור על האיסור החמור.

וכאן נלמד: אין אדם נופל בחטא אלא אם כן יש לו הסכמה פנימית לחטוא כלומר, רק אם הוא אומר לעצמו, אם אפול לא נורא לא יקרה כלום אז הוא נופל. אבל אם אדם מרחיק את עצמו אלף הרחקות מהחטא, אזי הוא לא ייכשל.

בכך יבוא ביאור להמשך החטא

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל

איך האישה ידעה שטוב העץ למאכל, לפני שבכלל לקחה מפריו ואכלה?? 

אלא, אפשר לומר שהיא הסכימה בליבה לעבור את העבירה ובגלל זה "ותקח מפריו ותאכל".



------------------------------

ניסוח לוואצאפ:

מהו שורש הנפילה בחטא?

חטאה של חוה לא החל באכילה – אלא בנגיעה.

כאשר הנחש פונה אליה ושואל: “אף כי אמר אלוקים: לא תאכלו מכל עץ הגן?” 

היא משיבה בתמימות: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון."

על נגיעה זו אומרים חז"ל: *"כל המוסיף – גורע."*

> אבל מדוע באמת כל המוסיף גורע?

> הרי בדרך כלל אנו משבחים מי שמוסיף סייגים וגדרים לעצמו!

> וחוץ מזה – מניין לחוה בכלל שה’ אמר שאסור לגעת?

👈🏻 התבוננות בסדר השתלשלות החטא עשויה לגלות את התשובה – ואף ללמד עיקרון חשוב לחיים. 

האיסור שלא לאכול מעץ הדעת נאמר לאדם עוד לפני שחוה נבראה!!

ייתכן שלאחר שנבראה, אדם הוסיף לה על דבר ה' את הסייג "לא לאכול ולא לגעת" כדי להרחיק מן העבירה.

אלא שחוה חשבה שהאיסור לנגוע נובע מציווי אלוקי ממש. הנחש, שזיהה את הפער הזה, פנה דווקא אליה.

כשהנחש דחף אותה לעץ והיא נגעה – ולא קרה דבר – אמר לה:

“ראית? גם אם תאכלי – לא יקרה כלום.” וכך נפתח הפתח לחטא.

👈🏻 מכאן מתגלה עיקרון עמוק: 👉🏻

 כאשר מטשטשים את הגבול בין דבר ה’ לבין דבר האדם – האמת מאבדת את עוצמתה.

כאשר אדם מוסיף על דבר ה' מיוזמתו, הדבר מבטא אהבה ושייכות למצווה.

אך אם הוא מייחס את התוספת אל ה’ עצמו, אזי ברגע שלא יעמוד בה – הוא עלול לומר לעצמו:

“לא נורא... כנראה שגם העבירה עצמה לא כל כך חמורה.”

👈🏻 בסופו של דבר, הנפילה אינה מתחילה ביום שבו אדם “עובר עבירה”,

אלא ביום שבו הוא משכנע את עצמו ש"זה לא נורא".