היה זה בתחילת שנת תשס"ה, במוצאי יום ח' בתשרי. למדתי אז בישיבה קטנה בישוב קטן בדרום הר חברון, בשיעור ד' (כיתה י"ב).
היה לי חבר יקר מאד, בעל נשמה יתירה ולב מיוחד. בסביבות השעה 22:00 בלילה, הוא מבקש לדבר איתי ביחידות. פרשנו הצידה, וראיתי שהוא לא רגוע. הרגעתי אותו, והוא החל לספר:
אתה זוכר שאני גר בחברון. לפני מספר שנים התרחש פיגוע כואב בישוב היהודי בחברון. מפקד החטיבה המרחבית אז, היה אלוף משנה דרור ויינברג הי"ד. דרור הגיע כדי לדבר עם התושבים, ובעיקר לשמוע את כאבם. בקרב המתנחלים שרר כאב גדול ותסכול עצום, הרוחות התלהטו במהירות, ועד מהרה נעשתה שם סערה של ממש. תושבים הטיחו האשמות קשות במפקדי הצבא ובממשלה, שלא עשו די כדי למנוע את הפיגועים ולהרתיע את המחבלים הארורים.
במהלך הסערה, עמדתי קרוב לדרור. עיני הצטלבו בתוך עיניו, ומיד השחלתי כנגדו משפט כואב ועוקצני במיוחד. "אתה יודע שאני חד לשון". במבט עין חטוף הרגשתי בבירור איך דרור נפגע. זה היה ברור לכל מי ששמע, והיו רבים ששמעו. כבר באותו רגע הרגשתי נקיפות מצפון (מי אני שאשפוט אותו, ורק ה' יודע עד כמה חירף נפשו עבור עם ישראל), אך בלהט הסערה והבלגן, העניין פרח מזיכרוני.
זמן לא רב לאחר מכן, דרור עצמו נהרג בקרב גבורה שניהל מול מחבלים ארורים, במקום שיקרא בשוך הקרב "סמטת הגיבורים בחברון", על שם גבורת הלוחמים הנועזים שהסתערו באומץ לב נדיר אל מול המחבלים. למרבה הצער וההלם דרור נהרג בעיצומו של הקרב. זהו אירוע חסר תקדים, שמח"ט גזרה נהרג בקרב פנים מול פנים עם מחבלים.
וכאן הוא מגיע לנקודה: מחר בערב יחול יום הכיפורים. "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו" (יומא פ"ה ע"ב). ה"חבר" לא כאן כדי לרצותו. מה אני עושה???
ניגשתי לספריה, פתחתי לו משנה ברורה חלק ו' והקראתי "אם מת אשר חטא לו, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו" (שו"ע או"ח סי' תר"ו סע' ב').
החבר היה מזועזע. איך אני עושה את זה עכשיו? מחר יום כיפור, אני לא מגיע ליום הזה עם החטא הגדול שרובץ עליי!
אמרתי לו שהנה, יש לו הזדמנות לקיים הלכה נדירה בשולחן ערוך. ואם ירצה, אני ישמח ללכת איתו לכל מקום, מצידי בזה הרגע.
השעה הייתה אחרי 22:00 בלילה, אנו נמצאים (יותר מדויק: תקועים) בישוב נידח שלא עולה על 50 משפחות, האוטובוס האחרון כבר עבר לפני כמה שעות. רכב או רישיון אין לנו, כסף מזומן גם לא היה. אפילו מכשיר פלאפון אין ברשותנו. ובכלל, איננו יודעים איפה דרור קבור...
החבר "נכנס לקטע", ולפתע נזכר שאביו היה בלויה. שנינו רצים לטלפון הציבורי של הישיבה, הוא מיד מחייג לאביו, לשאול אותו איפה דרור קבור. לוקח זמן עד שאביו עונה, וכשענה, אמר שדרור נקבר בחלקה הצבאית של בית העלמין בכפר סבא...
כפר סבא? איפה זה? מעולם לא היינו שם. אפילו בנסיעה ישירה ברכב פרטי זה לוקח כמעט שעתיים, אנו כאן לבד בלי שום רכב ובלי שום חוש כיוון. ובעיקר: בלי יכולת תמרון. אבל היינו נחושים לקיים את הכתוב בשולחן ערוך...
ארזנו תיק קטן עם בקבוק מים, חבילת וופלים וטלית ותפילין, ומיהרנו ברגל לכיוון שער היציאה מהישוב. כשהגענו לשער, השומר היה מופתע. הודענו לו שאנחנו מחכים לטרמפ שייקח אותו "הלאה". אני זוכר את הגיחוך שהוא גיחך לעצמו...
לא עברה דקה, והנס הראשון מתרחש:
בפאתי הכביש אנו רואים אורות של רכב מגיח מתוככי הישוב. הרכב נעצר בשער, החלון נפתח, ואנו שואלים: לאן? לירושלים! עלינו מהר לרכב, והתחלנו בנסיעה.
עברה קצת יותר משעה והגענו לירושלים, הלכנו ברגל לכיוון הטרמפיאדה של היציאה מהעיר. השעה כבר הייתה אחרי 23:30.
לאחר זמן קצר עוצר לנו רכב ואומר "למרכז". "למרכז" היה נשמע לנו באזור כפר סבא, אז עלינו. לאחר זמן קצר הנהג שואל "לאן אתם צריכים"? "עזוב, זה סיפור". מה סיפור, איפה אתם יורדים?
תראה, אנחנו צריכים להגיע לבית העלמין של כפר סבא... "לבית העלמין של כפר סבא"? מה איבדתם שם? "אמרנו לך שזה סיפור"... "אני אוהב סיפורים, קדימה". החבר התנדב לספר בקצרה, והספור עשה את שלו... הנהג כלל לא נסע לאזור כפר סבא, אך הבטיח לעזור.
לאחר זמן מה, אמר לנו שנרד בתחנה מסוימת, ומשם הדרך כבר קרובה לכפר סבא... ירדו, תוך כדי שהודינו לו מקרב לב. הנהג איחל "בהצלחה" ונעלם.
שוב הרמנו יד למעלה, וחזרנו לעצור טרמפים. לאחר זמן לא רב, עצר לנו רכב שאכן נסע לכפר סבא. הנהג הוריד אותנו באיזה חור בעיר, והסביר בערך לאן אנחנו אמורים ללכת.
השעה הייתה קרוב ל1:00 בלילה, ואנו צועדים קדימה לכיוון בית העלמין, או לאן שחשבנו שאמור להיות בית העלמין...
בדרך אני אומר לחברי, שגם אם נגיע לבית עלמין, זה לא ממש יעזור, כי ישנם שתי בעיות נוספות שצריך לפתור. א. מניין נשיג עוד 9 יהודים, כדי לבקש מחילה בפניהם? ב. איך נמצא את הקבר??? ובכלל, מה נכון יותר לעשות, קודם למצוא את הקבר ואז לנסות למצוא 9 יהודים, או אולי להיפך?
סיכמנו בביטחון גמור, שכמו שה' עזר לנו בצורה ברורה עד עכשיו, כך הוא גם ימשיך.
הגענו לאיזו 'פיצוצייה' פתוחה, ומסביבה היו כמה אנשים. ניגשנו, קצת בבושה, וחברי פנה ישירות: "סליחה, מחר יום הכיפורים, פגעתי ביהודי שנפטר, ואני רוצה לבקש ממנו מחילה ליד קברו, לא הרחק מכאן. אתם יכולים לבוא איתנו לעזור כדי להשלים מניין"? החבר'ה בפיצוצייה לא ממש הבינו, ומלמלו מספר הברות התחמקות.
לפתע נעצר מיניבוס קרוב אלינו, ומשום מקום מגיעה קבוצה של יהודים. כשניגשנו אליהם, התברר שהם בדיוק בדרך לקבר... קבר האר"י בצפת. הקבוצה התארגנה לנסיעה לקברות צדיקים בצפת.
"סליחה", אני פונה אליהם, יש מצב שאתם מתעכבים טיפה ובאים לקבר אחר? חברי סיפר את סיפורו במהירות, ולמרבה הנס החברה נענו ברצון.
כעת נותרה לכאורה רק בעיה אחת, שהם היו 7, והיה חסר אדם נוסף להשלמת ה"מניין". לא ייחסנו חשיבות לפרט זה, והתחלנו לצעוד לעבר בית העלמין.
ממש בפאתי בית העלמין, הנס המי יודע כמה התרחש שוב: בדיוק עבר שם אדם בודד עם כלבו, ולמרבה הפלא אף הוא הסכים להיכנס עימנו לבית העלמין, על אף שהיה נראה רחוק ממראה יהודי טיפוסי...
כשנכנסנו לבית הקברות - חשכו עינינו. קודם כל כפשוטו, המקום היה אפל וחשוך. גם אם יש שם תאורה, היא כנראה לא פועלת בשעה 2 בלילה...
וכאן הגענו לבעיה הראשית: איפה הקבר???
הרגשנו מבוכה ולחץ אדיר - הבאנו משום מקום לשום מקום 8 בני אדם שהסכימו לעזור לאנשים שאינם מכירים, בשעה הזויה, לצורך מעשה הזוי... לפחות לא נטריד אותם, ולא נאבד את זמנם בחיפוש אחר קבר אחד, בין מאות רבות של קברים המונחים על פני האדמה, שורות שורות בתוך חושך ואפילה...
במוחי עלה רעיון "אדיר", החבר ביקש מאחד מהמצטרפים פלאפון, וניסה לחייג לאביו, שכאמור, היה בלויה, האב לבטח יסביר לנו איפה הקבר נמצא... האב כמובן לא ענה, הוא היה שקוע בתרדמה עמוקה.
וכאן כמעט שאיבדנו עשתונות. מה עושים עכשיו למען ה' (כפשוטו) ???
נעצרנו סמוך לגדר, ומולנו שכבו מאות רבות של קברים. חברי הקבוצה מסתכלים עלינו, ושואלים: לאן עכשיו?
בתיאום לא מוסבר, חברי ואני עוזבים את הקבוצה, הולכים הליכה מהירה וניגשים כל אחד לקבר אחר, בעודי מנסה לקרוא את שם הנפטר החרוט על הקבר, אני שומע צעקה הנפלטת מפי חברי: "מצאתי! הוא כאן"!
היה זה נס שלא יאמן, מתוך מאות רבות של קברים, הקבר כאילו הגיח מעצמו ונמצא בחשכת הלילה. ולא סתם 'נמצא', היה זה הקבר הראשון והיחיד שחברי ראה! כעת לא נותר לנו שום ספק שבשמים שמחים מהמאמץ שלנו...
ההתרגשות הייתה בשיאה, וכל חברי הקבוצה התקרבו מיד ונעמדו דום סביב לקבר, בחרדת קודש.
חברי חלץ את סנדליו (ראה משנ"ב שם ס"ק י"ד), ובבושת פנים ובקול רועד אמר את המילים הבאות, די בלחש "דרור ויינברג, פגעתי בך בחייך, לא ביקשתי סליחה אז, אבל עכשיו באתי לבקש סליחה על שביזיתי אותך ברבים בחברון באותו ערב עצוב, אני מבקש סליחה מבורא עולם, וממך, אנא סלח לי"...
מיד לאחר מכן מיהר ונעל את סנדליו, ופנינו כולנו לאחור. כל מי שהיה שם התרגש מאוד, וכולם שיבחו את חברי, ואמרו שמעולם לא היו במאורע מיוחד כזה...
משם התחלנו את המסע לאחור, כשתחושת הקלה עצומה שורה עלינו. הגענו למחוז חפצינו רק בשעות הבוקר הלא מוקדמות.
למחרת ביום הכיפורים, התפללנו את תפילות היום הקדוש יחד בישיבה חשובה. יום הכיפורים הזה היה יום הכיפורים המרגש בחיי! התפילות היו מעומק הלב, והרגשנו שנינו יחד, מעין רוח טהרה מיוחדת שנחה עלינו. בשלווה ובביטחון שוררנו את מילות הפיוט "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו"...
Wold10@bezeqint.net
תגובות