.jpeg)
בתחילת פרשתנו מופיע הציווי: "נקום נקמת ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך". נשאלת השאלה, כיצד התורה מצווה "לנקום" כאשר היא בעצמה כותבת "לא תקום ולא תיטור את בני עמך"?
נראה שיש להבדיל בין נקמה לאומית לנקמה פרטית, ואולי גם בין נקמה כלפי גויים לנקמה בתוך עם ישראל. אך בסוף פרשת מסעי, התורה מתירה לגואל הדם לנקום את דמי אחיו ולהרוג את הרוצח, גם אם הוא רוצח בשגגה. אם כך, התורה מתירה נקמה גם בתוך עם ישראל וגם במקרים פרטיים.
סוגיית הנקמה רלוונטית מאוד לאירועים מהשבוע האחרון: מגאולת הדם של 12 הילדים הדרוזים במג'דל שמס, דרך הכאב של עם ישראל על חיילים שהתעללו בנוחב'ה, ועד מדיניות החיסולים שבה ישראל נוקמת באויביה הגדולים.
אם כן, עלינו למצוא סדר במושג הנקמה: מתי היא מותרת? באילו תנאים? האם זו מצווה? האם יש איסור ורק בדיעבד מתירים?
בפרשתנו, הרש"ר הירש מציין כי המילה "נקמה" קשורה ל"קום" – הנקמה מקימה את המשפט שנרמס תחת הרגליים, או מקימה אדם שהושפל עד עפר. לנקמה יש צד חיובי וחשוב – היא יוצרת סדר בעולם. ללא הנקמה, התחושה תהיה "עדיף להבליג", וכך נוכל להכיל רוצחים בעולם ולהתעלם ממעשיהם. אך יש דברים שלא ניתן להבליג עליהם.
בפרשת גואל הדם יש הנחיות ברורות:
1. מיד לאחר הרצח, כל עוד הרוצח מחוץ לעיר המקלט, יש רשות לגואל הדם להרוג אותו.
2. יש להכין דרכים מסודרות כדי שהרוצח יברח לעיר המקלט במהירות.
3. לאחר שהרוצח הגיע לעיר המקלט, עליו לעמוד למשפט:
- אם יתגלה שהוא רצח במזיד, גואל הדם יהרוג אותו.
- אם יתגלה שהוא רצח בשגגה, יחזירו אותו לעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, ואסור לו לצאת ממנה. אם יצא, גואל הדם רשאי להרוג אותו.
מאידך, יש קווי אדום ברור בהנחיה:
4. אין לקחת כופר כדי לא להרוג רוצח או לפטור רוצח מעונש השהות בעיר המקלט.
שלום רוזנברג מספר על שמעון ויזנטל, צייד הנאצים, שהתייסר בהחלטה אם לסלוח לצורר נאצי שביקש מחילה על ערש דווי.
לנקמה יש גם השלכות שליליות חמורות, כמו הובלת לנקמות דם אינסופיות. הרש"ר הירש מסביר שהציווי "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" מגיע כתגובה למדינים שרצו לנקום את נקמת בתם.
"איבתם זו שכבר הוכחה כלפיכם, עוד ניזונה בליבם על ידי רגש הנקמה שהרי בת נשיאם לא מתה במגפה אלא היא נהרגה בידי אדם מישראל, ולפיכך סבורים הם שעליהם לנקום את נקמת דם אחותם. הואיל ואביה הוא ראש אומות הרי כזבי המוכה נחשבת אחות כולם".
נוצר פה מעגל שכל אחד טוען "הוא התחיל ולכן אני אחזיר לו" - כמו ששני ילדים קטנים רבים.
לסיכום, מערכת הענישה על שפיכות דמים בתורה מציגה שני צדדים:
- הצד הראשון – קו אדום ברור. רצח יכול להסתיים בנקמה מצד גואל הדם. רצח לא יכול לעבור בשתיקה. רגש הנקמה מבצע מה שצריך לבצע. אילו היינו נותנים רק לשכל לעבוד, היו עולות סברות כמו: "אולי הוא רצח כי החינוך שקיבל לא היה מספיק טוב", "אולי יש לו טענה מוצדקת כלפי הצד השני", "אם כבר אחד נהרג למה נהרוג גם את השני" (עיין רש"י על שופטים יט, יג בפירוש הפסוק "לא תחוס עיניך"), וככה מתפתחת מדיניות הכלה והבלגה מול מקרים שחובה מוסרית וציבורית שיהיה עליהם קו אדום בוהק! ולכן נותנים לרגש הטבעי הפשוט מקום לבצע מה שצריך לבצע.
- הצד השני - אי אפשר לנהל חברה המבוססת רק על רגשות, רגשות פועלות בצור הרסנית ומתפתחות למימדים מפלצתיים. הרגש חייב לתת את מקומו הראוי לו למערכת המשפט "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם".
תגובות