פרשת בנות צלפחד – סיפור קטן, תובנות גדולות
פרשת בנות צלפחד היא פרשה קצרה – אך ניתן ללמוד ממנה רבות.
כבר המילה הפותחת מכניסה אותנו לעומק הסיפור: "ותקרבנה בנות צלפחד". עוד לפני שסופר לנו מיהן, עוד לפני שהוזכר רקען או מטרתן – הסיפור נפתח בפועל: "ותקרבנה". הן ניגשות.
במילה הזו גם מסתיימת אותה פרשה קטנה: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".
למה בחר הכתוב לפתוח ולחתום בפועל "קרבה"? מה מלמדת אותנו צורת ההצגה הזו?
שאלות רבות נוספות עולות בפרשה:
מדוע קרבו הבנות דווקא אל משה?
מדוע משה נזקק להעביר את משפטן אל ה'?
ולמה הן עמדו מול כל העדה והנשיאים?
גם התשובות לשאלות אלו רבות ומגוונות – מן הגמרא, מהמדרש ומהפרשנים – וכל אחת מציעה זווית אחרת.
אני מבקש לעשות ניסיון מעט מאתגר:
לחבר את כל הפירושים – לסיפור אחד.
הסיפור כפי שמתארים אותו חז"ל והפרשנים
בנות צלפחד מתבוננות בהכנות לקראת הכניסה לארץ ישראל. הן מבינות שהארץ עומדת להתחלק לנחלות – כל מי שיש לו אב או סב ממשפחת יוצאי מצרים יקבל בית, שדה, עתיד.
אבל אביהן מת במדבר, ולא צפוי שתינתן להן נחלה. הן עלולות להיוותר מחוץ לחלוקה.
הן ביישניות מטבען (כדברי רבנו בחיי), אך מבינות שאם ברצונן לקבל מענה, הן מוכרחות להגיע עד משה – וליצור תקדים בדיני ירושה. עם זאת, הן יודעות שאין זה ראוי לעקוף סמכויות. לכן, פונות תחילה לראשי השבט – כדי לקבל עצה ואישור.
ראשי השבט מקשיבים, מסכימים, אך מזהירים: לבקשתכן יש השלכה על אחיהם של צלפחד – על בני המשפחה. האם הם מסכימים שתינתן לכן נחלה?
האחים מתנגדים. הם טוענים שהחלוקה נעשית על פי יוצאי מצרים, לא על פי באי הארץ (על פי הגמרא ודבריו של אור החיים הקדוש). כאן פורץ ויכוח.
בנות צלפחד מרגישות שלא מבינים את מצוקתן – אין להן בית, אין להן גב.
ואחֵי צלפחד טוענים – איננו יכולים לוותר על חלק מנחלתנו. גם כך, אנו שבט גדול, וזקוקים לשטח למחיה ולפרנסה.
הדיון, כמו דיונים רבים סביב ירושות, הופך לסוער. כל העדה מתכנסת לשמוע, והבנות מחליטות שהן מוכרחות לעמוד לפני משה ולהציג את טענתן.
כאן הן מוסיפות פרט טעון הסבר: "אבינו מת במדבר – והוא לא היה בעדת קורח..."
מה משנה כיצד הוא מת? הרי הוא גם לא היה במרגלים או במתאווים, וגם לא נהרג במלחמות. אז מדוע לציין זאת?
המפרשים מסבירים שבנות צלפחד חוששות שמשה עלול להיות נגוע בדבר – ולפסוק לטובת אחי צלפחד. הן חוששות שיחשוב שצלפחד השתתף במרד קרח – ולכן מציינות: הוא לא היה שם. שלא ייטה ימין ושמאל.
משה מבין את הרגישות – ומקרב את משפטן לפני ה'. הוא נמנע מלפסוק בעצמו, אולי משום שהוא אכן מרגיש שאינו אובייקטיבי.
עד כאן – הסיפור.
התובנה האישית – גם היום
לכל אחד מאיתנו יש אדם בחייו שאיתו יש יחסים מתוחים:
זה יכול להיות הורה או בן משפחה סביב ירושה,
זה יכול להיות שוכר או בעל הבית,
מנהל בעבודה, איש מקצוע, שכן – ואולי גם בן או בת הזוג.
במקרים רבים – לא נצליח לפתור את המחלוקת לבד. כשאנחנו נגועים בדבר, גם מילה קטנה עלולה להצית את הלהבות:
כאן נכנס תפקידו של הגורם השלישי – רב, שופט, מגשר, יועץ זוגי, פסיכולוג, מדריך הורים.
אבל קשה לנו לפנות, מכמה סיבות:
בושה – אולי כי זה לא באופי שלנו, ואולי כי איננו רוצים שאחרים ידעו שיש סכסוך. זה מבייש להרגיש צורך להיעזר באחרים. זה להודות שאני חסר וחלש וצריך להיעזר באחרים.
חוסר אמון – אנחנו בטוחים שזה לא יעזור. אולי השופט יהיה מוטה, או שהצד השני לא ישתף פעולה.
אגו – "אני יכול לפתור את זה לבד", "אני לא צריך עזרה מאף אחד".
מי שמסוגל להתגבר על שלוש המחסומים האלו – זוכה לראות את התמונה המלאה. הוא מצליח לשים את עצמו בצד, ולהתמקד באמת בפתרון. הגורם השלישי יכול לא רק לפסוק, אלא לרכך את המתח.
בנות צלפחד, ביישניות ככל שהיו – אזרו אומץ. הן אולי חששו מהסכסוך, אולי לא נעים היה להן לעמוד מול הציבור, אולי פחדו שלא יקשיבו להן – ובכל זאת, עמדו בפני משה וכל העדה.
ומשה? משה הרגיש שהוא עלול להיות נגוע. ולכן לא פסל את עצמו – אלא העביר את המשפט הלאה, לפני ה'.
כי כשאדם מעורב רגשית – הוא מתקשה לשפוט ביושר. ורק כשיש מי שמסוגל לראות את הדברים מבחוץ – יש סיכוי אמיתי ליישוב הסכסוך ולהשגת שלום.
תגובות