פרשת בהעלותך - הקמת מערכות ואהבת הגבולות

בפרשתנו משה רבנו מגיע לסף ייאוש - "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג"
משה רבנו שבחטא העגל היה מוכן למסור את נפשו למען ישראל, כאן בגלל חטא כזה מוכן לוותר על כל הסיפור?  איך מגיעים לכזה מצב?

רש"י על הפסוקים "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך ..."

"עשה לו סימניות לפניו ולאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות כו', כדאיתא בכל כתבי הקדש" 

ומסביר הרמב"ן שהפורענות הראשונה הייתה "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים, כתינוק הבורח מבית הספר. שלא יתנו עליו עוד עול מצוות".

כלומר, נטיית הנפש הראשונה שמובילה לפורענות זה הבריחה מכך שה' ידרוש מאיתנו עוד מצוות. זה מה שמוביל אחר כך את עם ישראל שכאשר תחסר לו רמת החיים שהם היו רוצים הם מתלוננים ומתאוננים. 

כאשר אדם בורח מדרישה, הוא מעדיף חיים נוחים אז כל צער וסבל הכי קטן יוביל אותו להתלונן.

בפרשה יש גם פיתרון. אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ונשאו איתך במשא העם. וצריך להבין איך הפתרון הזה עוזר? משה עד עכשיו הרים את העם לבד, אבל מרגע שמשה נושא במשא העם ביחד עם עוד מערכת זה יצליח. כשבונים מערכת בהכרח צריך גבולות וכללים, וגם כאן יש כלל - 70 איש בפנים 2 בחוץ. שישה מכל שבט ושני שבטים שיש רק חמישה. אז שניים בחוץ. מי שמתנבא צריך להיות ליד אוהל מועד, וכאשר אלדד ומידד בכל זאת מתנבאים בתוך המחנה הנער מודיע בבהלה למשה, ויהשוע מן נון מטיל עונש חריף - כלאם.

משה רבנו לא מקבל את העונש ואומר "מי יתן וכל עם ה' נביאים".

חכמינו במסכת סנהדרין דף יז. אומרים שהסיבה שרצו לכלוא אותם זה כי הם הורו הלכה בפני רבם. תמיד כשיש גבולות - זה בא לתת כבוד למערכת. 

ככה זה בכל דבר: אם מקימים ספרייה, צריך לנהל כללי שאילה והחזרה, אם יש שירותים ציבוריים צריך תנאי שימוש ולעיתים גם תשלום, אם יש מטבח לבית הכנסת צריך שהוא יהיה סגור. 

כל פעם שניפגש עם הגבלה מסוימת. נשים לב רגע - דורשים מאיתנו משהו. זה מצמיח אותנו, זה שומר על המערכת לטווח ארוך. לא בגלל שלא מאמינים בנו, ולא בגלל שאנחנו לא יכולים להיות מחונכים, אלא כי ככה עובדים עם ציבור.

זה גם נותן כבוד למערכת. גם התורה דורשת מאיתנו, לא לאכול לפני התפילה, לא לדבר בבית הכנסת לא לסובב גב לספר תורה - זה הכבוד שלנו לתורה ולמצוות.

לכן נזכור: הגבלה = דרישה = צמיחה ושמירת המערכת לטווח ארוך. עלינו לשמוח בזה ולא לברוח מזה.