פרשת בהעלותך - נונים הפוכים

ויהי בנסוע הארון – ת״ר, פרשה זו עשה לה הקב״ה סימנין מלמעלה ומלמטה, מאי טעמא, אמר רבי, מפני שספר חשוב בפני עצמו הוא

אברבנאל
והנה נעשו כאן שני נונים הפוכים אחת בתחילתה ואחת בסופה ורבו הדעות בדברי חז״ל ובדברי המפרשים על מה יורה הסימן הזה. ונראה לי שבעבור שלמעלה ספר ממסע הדגלים ואהל מועד וספר מנסיעת הארון לפניהם נכתבו הסימנים ההם לרמוז שנסיעת הארון אף על פי שנכתבה אחר מסע הדגלים ואהל מועד לא היה כן בפעל ומציאות כי היא קדמה אליהם והיתה לפניהם לפי ששתי פעמים נסע הארון לפני העם אחת בתחלת המסעות והכנסם במדבר הגדול והשנית בסוף המסעות בהעברת הירדן להכניסם לארץ לכן היו הסמנים נו״ן מלשון נסיעה אחת בתחלה רומזת למסע הראשון הזה והאחרת בסוף המסעות בהכנסם לארץ כי לשניהם היה ארון ברית ה׳ נוסע לפניהם.

תורה תמימה במדבר י':ל"ו

שובה ה' רבבות אלפי – פירוש, שינוחו העשרים ושנים אלפים לוים מעבודתם שנושאים המקדש. ובספרי רכב אלהים רבותים אלפי שנאן כשם ששורה למעלה כו' כך שורה למטה. יעו"ש. ובתנחומא פ' צו ג"כ שירד הקב"ה לסיני עם מלאכים כמנין מחנה לוי'. יעו"ש. ובבבא קמא סוף מרובה אין השכינה שורה בפחות משני אלפים ושני רבבות, ובתוס' שם סוף ד"ה שני אלפים כו' (דאנביאים) ואמשכן קאי מסתברא להגיה [דאלוים] ואמשכן קאי. וזה אמת.

ר' בחיי במדבר י':ל"ה

וע"ד הפשט ענין ההפסק לפי דעתי הוא זה, ידוע כי חלקי עולם השפל הם שלשה חלקים ואלו הן, ים מדבר וישוב. וכן דרשו רז"ל העולם שלישו ים שלישו מדבר שלישו ישוב, והנה ישראל כשנכנסו לארץ עברו על שלשה חלקים אלו, ונתבאר להם חדוש העולם במופת באותן הנפלאות הגדולות והנוראות אשר ראו בעיניהם, והנסים המפורסמים הנעשים להם בכל חלק וחלק נסי הים ונסי המדבר ונסי כבוש ארצות שבעה עממין, כי היו נסים נגלים לעיני השמש... ועל כן חייבה חכמת התורה להפסיק פרשה זו בענין הארון שבו לוחות העדות, והוצרך משה להזכיר ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך כדי לבטל דעת האמונה ההיא הנפסדת, כי התורה המונחת בארון עם נפיצת אויביהם של ישראל הוא המעיד על חדוש העולם...

וע"ד מדרש רז"ל בפרק כל כתבי הקדש, פרשה זו עשה בה הקב"ה סמנין מלמעלה ומלמטה לומר שאין זה מקומה, רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא שספר חשוב הוא בפני עצמו, מאן הוא דפליג עליה דרבי, רשב"ג הוא, דתניא רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתעקר ממקומה, ולמה כתובה כאן להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה, פורענות ראשונה ויסעו מהר ה', אותו היום סרו מאחרי ה', פורענות שניה ויהי העם כמתאוננים, עד כאן.

ושלש דעות בדבר, דעת תנא קמא שהיתה ראויה פרשה זו להכתב בדגלים בפרשת במדבר סיני שכתוב שם (במדבר ב':ט"ז-י"ז) ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כי באהל מועד היה הארון ושם היה ראוי לכתוב ויהי בנסוע הארון, ועל כן עשה לה הקב"ה סימנין כדי להבדילה בין הסמוכות לה בתחלה ובסוף וכדי ללמדנו שנכתבה שלא במקומה. ואם תמנה הפרשיות שיש מן ויהי בנסוע הארון עד ונסע אהל מועד תמצאם חמשים, ולכך היו הסמנין מנוני"ן ללמדך שפרשה זו פונה לסוף חמשים פרשיות שהוא מקומה.

ודעת רבי שהפרשה הזאת נכתבה במקומה...  אלא שהוא ספר חשוב בפני עצמו... ודעת רשב"ג שהוא מקומה, אבל עתידה שתעקר ממקומה לימות המשיח שיהיו כל הפורעניות בטלים ויצר הרע בטל, ומה שנכתבה כאן להפסיק בין פורענות לפורענות.

וע"ד הקבלה ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם כי נרשמו בה שבעת אלפים כמו בפסוק ראשון, ודרשו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. והענין הזה רוצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורב והשממון, וכיון שהתורה כלה בנויה ומיוסדת על חדוש העולם יש להבין שיש לו סוף... ואות אלף הששי רשומה במלת אלפי לרמוז שיתא אלפי, והשביעית נחתמה במלת ישראל ופירוש ישראל בכאן הסרת הכחות כי הפסק המשכתם באותו זמן הוא האלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב (הושע ט':י"ב) בשורי מהם, בשי"ן במקום סמ"ך, והוא מלשון הסרה ובטול, 

...ורמז לך כי אחר חורבן האלף השביעי ואחר בטול הכחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש בעולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב (תהלים כ"ד:ב') ועל נהרות יכוננה... וזהו (שם ע"ב) יפרח בימיו צדיק, בכל שמטה ושמטה, ורב שלום עד בלי ירח, באורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כחות העולם, והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו. ...
לכך הפרשה מסוימת בנוני"ן בתחלה ובסוף לבאר כי ילך עד היובל הגדול שהוא אלף דור והיה העולם בטל ויחזור לתהו ובהו. ומה שבאה הנו"ן הפוכה כי כשם שמכתב האות בתיקונו כראוי מורה על קיום דבר כך הפוך האות ובטולו מסדורו הראוי מורה על בטול דבר וחרבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה...
וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא (שם קמה) תהלה לדוד לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו, וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר סומך ה' לכל הנופלים, הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן. וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמטה והיובל שהם מן המצות המקובלות. 

ויען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך אוכיח לך מה הסבה בחורבן העולם ובחדושו בשמטות, ומה הסבה גם כן בבטול המציאות ובחדושו ביובלים. ידוע כי ששת ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה ביומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה ויום שני החסד ויום שלישי הגבורה וכן כלן, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו, העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמו ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כלן ושביתתו ומנוחתו היא פעולתו, וזהו (שמות כ':י"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום שביעי שהוא יסוד. וכן הענין בששת אלפים כי חזר חלילה והתחיל לפעול באלף ראשון בבינה ובשני בחסד ובשלישי בגבורה וכן כלן, עד שיכנס האלף השביעי שהוא יסוד, ולכך הוא שבת ומנוחה, ויהיה העולם חרב בהכרח לפי שפעלו כל ספירה וספירה אלף שלה, הנה ההמשכה פוסקת מהתחתונים בהיות כלן חוזרין ומתעלין למעלה לקבל מן הבינה, ומאחר שהתפארת והכבוד שהם מנהיגי חמה ולבנה מתעלין למעלה על כל פנים יתחייב שתפסק ההמשכה, וזהו החרבן שיהיה העולם חרב, אבל לא יהיה תהו ובהו כי עתידין הן שיחזרו כבתחילה וישפיע למטה מה שקבלו למעלה ואז יתחדש העולם, וכן יהיה הענין משבעה לשבעה עד היובל הגדול, וכשיגיע היובל הגדול יחזרו כל העשר לשרשם שהוא אין סוף. וזהו סבה שיהיה העולם בהכרח תהו ובהו ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול, וכן הארץ כבגד תבלה, כי התפארת והכבוד שכנגדם חמה ולבנה והשמים והארץ נבלעו אל הקדש וחזרו ליסודם...
וא"כ יתחייב שיהיה כל המציאות כולו בטל ונעדר ואחר היובל יתחדש המציאות כלו כי יחזרו העשר כבתחילה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים מימי קדם, וכן מיובל ליובל עד י"ח אלף יובלין, כי כל ספירה וספירה תפעול אלף יובלין, וזהו כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה, ומפני שלא תבין שילכו היובלין הללו אל לא תכלית ולאין סוף לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה לישב עולמו שתי רבבות שהם עשרים אלף יובלין, ואמר אלפי ישראל לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו (תהלים ס"ח:י"ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן כלומר שהם אין ולכך אין להזכיר האלפים ועל כן הם י"ח אלף יובלין וזהו סוד הכתוב (יחזקאל מ"ח) סביב י"ח אלף וכן בפרק קמא דעבודה זרה איבעית רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בי"ח אלף עולמות שלו שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן כן מלת ישרא"ל במקום הזה מלשון הסרה שתסיר שני אלפים משתי רבבות, שמענה ואתה דע לך. והנה זה מן הדברים הנמנעים שאין לנו להרהר בהן, והוא שאמרו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. 

ועוד יש טעם בנו"ן הפוכה, והוא כי מלת בנס"ע ירמוז למספר יעק"ב ועל שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ואחוריו לארבע רוחות העולם על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה.

בהמשך לרבנו בחיי דרך ה' לרמח"ל חלק א פרק ג

ז. פעולות הנשמה בגוף: וצריך שתדע, שאע״פ שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלימות. ואמנם לדבר זה היה אדה״ר מגיע אילו לא חטא, שהיתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי:

ח. תולדות חטא אדה״ר: וכיון שחטא, נשתנו הדברים שינוי גדול. והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות שהיו, בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדה״ר במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרויח את השלימות ביגיע כפיו. אמנם ע״י חטאו - נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כלה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם. פי׳: כי הנה בתחלה היה נקל לו בצאת מן החסרון המוטבע בו וקנות השלימות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים ע״פ מדת הטוב והיושר; כי יען לא היה אדם סבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצירתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב - ישיג מיד צאת מן החסרון וקנות שלימות. אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלימות יותר משהיה ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כ״כ קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלימות כמות שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו, וכמו שנתבאר. וכ״ש שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלימות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואח״כ שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלימות שהיה ראוי לאדם שיעלה:

ט. המיתה והתחיה: ואולם מלבד כל זה, גזרה מדת דינו ית׳ שלא יוכלו, לא האדם ולא העולם, מעתה - הגיע אל השלימות עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו, שבה נתרבה הרע; אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההוים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחלה וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו. וכן העולם כלו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויבנה בצורה אחרת ראויה לשלימות. וע״כ נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחית המתים; ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאז״ל: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חריב, ולסוף אלף שנה הב"ה חוזר ומחדש את עולמו:

דעת תבונות - צב

(צב) .אמר השכל - חכמינו ז"ל הורונו שהעולם מתקיים שיתא אלפי שנין, ואחר כך אלף השביעי הוא חרוב, ואחר כך הקב"ה מחדש עולמו (סנהדרין צז ע"ב). ועוד מצאנו שאמרו (שם צב ע"ב) (ילקוט שמעוני ישעיה מ, לא - רמז תמז) על אלף השביעי, "צדיקים מה עושים? הקב"ה עושה להם כנפים ושטים על פני המים, שנאמר (ישעיהו מ, לא), וקוי ה' יחליפו כח". מפשוטן של דברים אנחנו למדים ששלשה זמנים יש, והם: שיתא אלפי שנין; אלף השביעי; וחידוש העולם. שיתא אלפי שנין העולם עומד כמו שהוא עתה; אלף השביעי עדיין לא נתחדש העולם, והצדיקים הם כמו שחיו בתחיית המתים, אלא שהקב"ה עושה להם כנפים וכו'; וחידוש העולם - שהקב"ה יחדש את העולם חידוש גמור. ואמנם, העולם כמות שהוא עתה, הנה אנחנו רואים שהגוף יש לו כל השליטה כאיש שורר בביתו, כי זה מקומו ולא אחר; אך באלף השביעי הנה הצדיקים מתעלים מן הארץ, ונשאר הגוף חוץ ממכון שבתו, ואינו אלא כאיש נודד ממקומו, וכאורח נטה ללון. על כן לא תשאר לו שליטה אלא כמשה רבנו ע"ה בעלותו ההרה, שכיון שנתעלה מן הארץ לא הלך עוד בדרך יושבי הארץ. וכן לאלף השביעי קראוהו חז"ל (סנהדרין צז ע"א), "יום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים", כי שובתים בו מכל המלאכות הגופניות שהם החול, אך הגוף לא סר עדיין ממציאותו, כי לא ניתן חידוש עדיין לבריאה. אבל מחידוש העולם והלאה, שהוא (עירובין כב) "למחר לקבל שכרם", הנה אין צריך עוד לשליטת הגוף כלל, כי אינו צריך אלא לצורך העבודה בזמנה, אבל יהיה מציאותו טפל לנשמה, להתעדן בטוב העליון לנצח נצחים.

רמב"ן

אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה: שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו: שמא ירבה ויתן לנו מצות. וזהו: ויסעו מהר י״י (במדבר י׳:ל״ג) – שהיתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר י״י, וזהו פורענות ראשונה. והפסיק שלא יהו שלש פורעניות סמוכות זו לזו, ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא: פורענות, אף על פי שלא אירע להם ממנו פורענות, ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד.

רש"ר הירש במדבר י':ל"ה

ננסה עתה לעמוד על משמעותם של פסוקים מרכזיים אלה.

נאמר: "בנסע הארן ויאמר משה קומה וגו', ובנחה יאמר שובה" וגו'. כאשר הארון יצא למסע, קרא לו משה לצאת למסע; וכאשר הארון הגיע למנוחה, קרא לו משה לנוח. והנה, אנו יודעים שהארון לא נסע ולא נח על פי ציוויו של משה; ואף על פי כן קרא לו משה לנסוע ולנוח, כאילו מה שכבר נעשה צריך עדיין להיעשות. הרי לנו ביטוי למצב שבו האדם ורצון ה' שווים זה לזה באופן מוחלט. המגיע למדרגה זו מקבל את רצון ה' כאילו היה רצון עצמו. זהו כללו של רבן גמליאל: "עשה רצונו כרצונך" (אבות ב, ד). כמו כן נאמר בספרי (כאן): "⁠ ⁠'ויאמר משה קומה ה'⁠ ⁠', וכתוב אחד אומר 'על פי ה' יחנו' וכו', משל למלך שאמר לעבדו הנראה שתעמידני בשביל שאני הולך ליתן ירושה לבני". גם כאן משמע שרצון משה היה בהתאמה מושלמת עם רצון ה'.

אך מידה נעלה זו של קבלה גמורה ובלתי אנוכית של רצון ה', והשתוות עצמית עם רצון זה, הוא ההפך הגמור מהלך⁠־הרוח השפל שדורו של משה עדיין היה שקוע בו, כפי שנראה מהאירועים שיסופרו עתה. משה הגיע לפסגת ההשתוות הגמורה עם רצון ה', אך רק באחרית הימים תהיה זו תכונה לאומית של כלל ישראל. השגת מידה זו היא תנאי מוקדם לקיום חזון אחרית הימים, שישראל ותורתו סוללים אליו את הדרך, ואילו חסרון המידה הזאת הביא לנקודת⁠־מפנה בדברי ימי ישראל. משום כך, הפסוקים שמובא בהם מאמר זה של משה הם נקודת ביניים והפרדה בין שני ספרי ההיסטוריה היהודית.

משה אמר את מאמרו בנוגע לארון, ארון התורה. כאשר הארון היה נוסע וכאשר היה נח, היה משה קורא אל ה' עצמו לקום או לשוב. נמצא שמסעות התורה היו בעיניו מסעות ה' בארץ. במקום שהתורה אינה מוצאת לה בית – אין שם בית לשכינת ה', ובמקום שיש משכן לתורה – שם יש משכן לשכינת ה'.

משה ידע ש"אויבים" ו"משנאים" יחכו לתורה מיד בכניסתה לעולם. דרישות הצדק והאהבה שלה עומדות בניגוד חד לציוויי כוח⁠־הזרוע והאנוכיות, אשר קללתם מורגשת היטב אצל החלשים והנזקקים. אנשי השלטון מתאגדים יחד להבטיח באופן הדדי את כפיית קיום צווייהם. אלה הם "אויביה" של התורה, הזוממים בשתיקה ליצור מחסום כללי מקיף לתורה, המבקשת לשכון בארץ.

ודרישות התורה לשליטה עצמית ולהתקדשות מוסרית, עומדות בניגוד חד לפיתויי החושניות הגסה. לפיכך, היחידים שבקרב ההמונים השפלים מכל מעמדות החברה, אינם רק "שונאי" התורה אלא גם "משנאיה"; התורה לא רק שנואה בעיניהם אלא שהיא נרדפת על ידם. ("שַׂנֵּא" בבנין פיעל מעיד על הפצת דברי שנאה המעוררת שנאה כלפי הדבר השנוא.)

ואף על פי כן ידע משה שבסופו של דבר תגבר ידה של התורה. בגלל שמסעות התורה הם מסעות ה' בחברה האנושית ובלבבות בני האדם, ובגלל שאויבי ומשנאי התורה הם אויבי ומשנאי מלכות ה' בארץ – דווקא משום כך אמר משה את מאמרו. כאשר ארון התורה החל במסעו, היה משה סמוך ובטוח שהתורה תשלים את מהלכה בארץ, ושכאשר התורה תתערב בענייני העולם, ברית האויבים תתפזר ותפוץ, והמשנאים רודפי התורה ינוסו בבהלה. כפי שנאמר בספרי: "⁠ ⁠'קומה ה' ויפוצו אויביך' – אלו המכונסים, 'וינוסו משנאיך' – אלו הרודפים, 'מפניך' הם נסים ואין אנו כלום לפניהם" וכו' (הניגוד בין "מכונסים" ל"רודפים" נובע מהניגוד שבין "ויפוצו" ל"וינוסו").

ובנחה – וכאשר בא ארון התורה למקום מנוחתו, ראה משה בעיני רוחו לא "נֻחוֹ" אלא "נֻחֹה". הוא חזה שיבוא היום שהתורה לא תעמוד בהתנגדות של כוח איש ("נחו", לשון זכר) לחברה האנושית; אלא עם כל כוחה, אשר יישאר בתוקפו ולא יפחת, תהיה התורה "מאורסה" ("נחה", לשון נקבה [עיין ספרי לדברים לג, ד]), ה"ארוסה" של האדם הפרטי ושל האנושות בכלל, וכל בני האדם יהיו נושאי התורה בכל עשייתם, הן הפרטית והן הכללית. או אז יבוא היום שבו אלפי ישראל יהיו לרבבות [עיין להלן]; ועל היום ההוא אמר אחד מאחרוני הנביאים, ממשיכי דרכו של משה: "וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל⁠־ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ" (זכריה ב, טו). לפיכך, כאשר נח ארון התורה, כביכול בנועם וברוך, אמר משה: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

רבבות אלפי ישראל לא יכול להתפרש "עשרת אלפים כפול אלף", או "פעמיים עשרת אלפים כפול אלף"; שאם כן המספר הקטן יותר היה בא ראשון, "אלפי רבבות", כדוגמת "אחותנו את היי לאלפי רבבה" (בראשית כד, ס). מלבד זאת, בימי משה מנו ישראל לא יותר משניים וחצי מיליון נפש, ואילו המספר "רבבות אלפים" הוא עשרים מיליון.

לפיכך, לדעתנו, פירוש "רבבות אלפי ישראל" הוא "הרבבות של אלפי ישראל" – הווי אומר, הרבבות שייצאו ויתפתחו מתוך אלפי ישראל; מאחר שהאלף ייעשה לעשרת אלפים, מחמת מספרם הגדול של הצאצאים ושל האנשים שיצטרפו לישראל. על כל פנים, "אלף" הוא לא רק מספר מדויק; אלא "אלפי ישראל" הם ההמונים המאוחדים במסגרת האומה והשבטים; השווה: "ראשי אלפי ישראל" (לעיל א, טז ועוד), "אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה" (שופטים ו, טו).

אם כנים דברינו, הרי ששני פסוקים אלה מקפלים בתוכם, בקיצור נמרץ, את ההיסטוריה של עם ישראל והמין האנושי, אשר החלה בשליחותו האלוקית של משה. ראוי אפוא ששני פסוקים אלה יהוו "ספר חשוב בפני עצמו".

פירוש על שני פסוקים אלה נמצא, לדעתנו, בתהילים סח; שכן מזמור זה מספר את ההיסטוריה של ניצחון מלכות ה', שיושג בזכות ישראל ובכוח התורה. אף תיבות מזמור זה מורות שאינו אלא חזרה על שני פסוקים אלה במילים שונות. ראוי להשוות את פסוקים ב, יח שם, לשני הפסוקים כאן. פסוק יח שם אומר: "רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָ⁠־י בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ". הווי אומר: עד כה, שתי רבבות של אלפי דרי מעלה השאננים, היו נושאי כבוד ה'; מכאן ואילך, ה' שוכן בקרבם וסיני הוא המקדש (עיין פירוש, שמות כז, ח). כל עצמו של פסוק זה אינו אלא ביאור במילים שונות לנאמר כאן: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (עד כה, "רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן" היו נושאי כבוד ה'; עתה "רבבות אלפי ישראל" נבחרו במקומם. "שנאן" הוא "שאנן" [מנוחה באין מפריע, המשמש כאן לציין את מהותם הבלתי משתנה של דרי מעלה (עיין פירוש, תהילים סח, יח)]; השווה "צונה" ו"צאן", ועיין פירוש להלן לב, כד). כך גם "יָקוּם אֱלֹקִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו" וגו' (תהילים סח, ב) חוזר באופן ישיר על האמור כאן: "קומה ה' ויפצו איביך" וגו'.