מגילת רות פרק א - פרשנות

 (א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו.

בימי שפוט השופטים - ציון זמן לא מדויק. זמן שהוא למעלה מ-300 שנה. 

ויהי רעב בארץ - נקודה. לא מעניין מה הביא לרעב, לא מעניין כמה זמן היה הרעב, לא מעניין מה ההשפעה של הרעב. מה שבטוח הוא השפיע על כך שהם יצאו מהארץ. קושי קל והם בחוץ. אולי זה בניגוד לאבות שכאשר היה רעב בארץ הם ירדו מהארץ אבל במגמה לחזור, כאן לא הייתה להם כל מגמה. פשוט קשה אז יורדים.

לגור בשדי מואב למה כתוב "בשדי" ולא כתוב "בארץ"? כמו כן, מתעוררת אצלנו שאלה מה קורה עם הנכסים שיש לאותו איש בארץ ישראל? מה הוא עשה איתם?
במדרש כתוב שהיה לו הרבה אוכל לכלכל את כל העם, אבל אם כן מה הוא עשה עם אותו אוכל? הוא מכר אותו? הוא זרק אותו? 
הביטוי החריג "שדי מואב" זורק אותנו למה שהולך להיות אחר כך, בסוף המגילה עם השדות של אלימלך.

ציגלר: ההליכה של אלימלך למואב, קושרת אותו עם תכונותיהם - שהם לא מקדמים בלחם ומים. המדרש שרש"י מביא לפיו כל העם הקיף את ביתו של אלימלך וביקש לחם, דימוי לסדום ועמורה ופילגש בגבעה, גם שם אנשים הקיפו את הבית. אלא ששם הדימוי הפוך, האנשים האכזריים בחוץ והטובים בפנים. ואילו כאן הטובים בחוץ והאכזריים בתוך הבית. 

כאן מתחילה שורת פסוקים, כל פעם מוקד הפסוק עובר לדמות אחרת. בהתחלה כל הדמויות אנונימיות ללא שמות: "איש, הוא, ואשתו ושני בניו".

בפסוק הראשון האיש הוא המוקד - זה הפסוק היחיד בכל המגילה שבו האיש ופעולותיו הם המוקד. לאחר מכן הוא יעלם מהסיפור, אבל לכל אורך המגילה הוא ישמש בתור דמות מלווה. דמות חסרה שמחפשים להשלים את חסרונה, הוא זה שילווה את נעמי לחפש לעצמה גואל והמשכיות, הוא זה שילווה את רות להקים שם המת על נחלתו. 

(ב) וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נׇעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם.

מדרשי השמות: 

אלימלך - במדרש נדרש לגנאי שהיה אומר לעצמו: אלי תבוא המלוכה. אבל אפשר לדרוש גם לטוב: האל שלי הוא המלך. 

נעמי - במדרש: שהיו מעשיה נעים.

מחלון - במדרש: לשון מחיה. אפשר גם לשון מחלה. ואפשר לדרוש לטוב: לשון נחלה, מחול או מחילה.  

כליון - במדרש: לשון כליה. אפשר לדרוש גם לסוף שהוא טוב: כמו "ויכולו השמים והארץ". 

אפרתים מבית לחם - כבר נאמר שהם מבית לחם, מדוע לחזור שוב על פרט זה? ומה הכוונה "אפרתים"?

ויבאו שדי מואב - בפסוק הראשון נאמר שהאיש הולך מבית לחם יהודה, והוא הולך למקום מכוון - לשדי מואב. המטרה ברורה וידועה מראש. זה בניגוד לאיש אחר מבית לחם יהודה שהולך "לגור באשר ימצא". 

ויהיו שם - הביטוי "ויהיו שם" בתנ"ך מציין קביעות מקום. כמו למשל, משה מספר שהוא שם את הלוחות בארון הברית, 12 האבנים שהקים יהושע בתוך הירדן הם נשארו שם עד היום הזה. 

בתחילה הלכו "לגור", לשון גירות, אך משעברו לשבת שם ללא תכלית מצאו את עצמם מתיישבים שם באורח קבע.

הפעולה הזו שלהם מקבלת תיקון באמצעות ההחלטה של נעמי לעזוב הכל. כפי שיתבאר בהמשך.

(ג) וַיָּמׇת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נׇעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.

בפסוק זה הדמות שבה מתמקדים היא נעמי ופעולותיה. אך כפי שנראה לאורך החלק הראשון במגילה נעמי היא פאסיבית "ותישאר" היא ושני בניה עמה. זה הפועל היחיד שקורה אצלה. פשוט להישאר.

(ד) וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עׇרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.

בפסוק זה, הדמויות שבהן מתמקדים הם הבנים. בדור הבא אחרי ההחלטה לעזוב את הארץ ללא תכלית כבר יש התבוללות. כשעוזבים את הארץ בגלל קושי, וללא תכלית, יוצאים מהכלל. כבר לא מצליחים להחזיק.

מדרשי שמות

ערפה - 

כתיב הרפה וכתיב ערפה רב ושמואל חד אמר הרפה שמה ולמה נקרא שמה ערפה שהכל עורפין אותה מאחריה וחד אמר ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין אותה כהריפות.

לכאורה הבחירה של ערפה הייתה מאוד הגיונית, אין לה מה לעשות עם נעמי. מדוע חז"ל דרשו את מעשיה של ערפה כמעשים של גילוי עריות ובאופן שלילי כל כך?

ניתן לומר שהמדרש באמת לא מדגיש את המעשה העכשווי של ערפה. אלא את ההשלכות הרחוקות של המעשה. ערפה חוזרת לעם שנוצר מגילוי עריות, ואילו רות דובקת בעם ישראל. מערפה יצא גולית ומרות יצא דוד. 

למעשה של עכשיו יש השלכות הרות גורל על העתיד. מה שתבחר עכשיו יקבע דורות קדימה.

(ה) וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.

בדידות וריקנות. זו התחושה שמלווה את נעמי. העוד לי בנים במעי? ריקם השיבני ה'.

(ו) וַתָּקׇם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשׇׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהֹוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

בהתחלה כתוב "שדי מואב" ואחר כך כתוב "שדה מואב". יש פה כפילות, ויש פה שוני. מה המשמעות?

(ז) וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה.

4 פעלי עזיבה: ותקם, ותשב, ותצא, ותלכנה.

ותצא מן המקום. למה נאמר הרי כבר נאמר ותשב משדה מואב ומהיכן תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום ניכרת ועושה רושם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר וכן (בראשית כה) ויצא יעקב מבאר שבע.

השוואה ליעקב אבינו - ברכת הזרע וברכת הארץ

יציאת צדיק מן העיר עושה רושם מופיע גם אצל יעקב אבינו בצאתו לחרן.

ארבע פעלים מורים על מורכבות. מצד אחד - זריזות ורצון לצאת. מצד שני, קושי לעזוב, הססנות. כל פעם היא מתלבטת האם לקום ולחזור או כבר לוותר ולהישאר. גם יעקב מצד אחד רוצה לברוח, ומצד שני מתקשה לעזוב את אביו ואימו ולצאת לפרק חדש בחיים.

המורכבות באה לידי ביטוי גם בפסוק "כי שמעה... כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" זאת אומרת היא יוצאת ממואב כי כעת יש לחם בישראל. אבל מצד שני, היא יוצאת כי "פקד ה' את עמו" ולאו דווקא בגלל הלחם.

בשונה מיעקב, נעמי יצאה מלאה וחזרה ריקה. ואילו יעקב יצא ריק וחזר עם שתי מחנות. 

כמו כן, בסיפורי בראשית, האבות יוצאים מהארץ ומקבלים את ברכות הזרע והארץ ואילו משפחת אלימלך יוצאים מהארץ והם מאבדים את ברכות הזרע והארץ.

(ח) וַתֹּאמֶר נׇעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ [יַעַשׂ] (יעשה) יְהֹוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. (ט) יִתֵּן יְהֹוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.

שם ה' שגור על פיה של נעמי. אבל במנגינה שלילית. פעמיים במגילה ה' נותן באופן חיובי: "פקד ה' את עמו לתת להם לחם" ובסוף המגילה "ויתן ה' לה הריון". ברכת הארץ - המזון, וברכת הזרע.  פרק ב' עוסק בארץ, ופרק ג בזרע. ונראה שבועז נותן לרות ורות לנעמי זוהי שרשרת שמעבירה גם זרע וגם ארץ. אבל ה' עומד בראש השרשרת.

איזה חסד עשו עם המתים?

רש"י מפרש שעשו להם תכריכים. זה שיש לנו כאן תיאור של מעשיהן של רות וערפה כמעשה של חסד של אמת זה מאוד חשוב בערכים של הקמת המלוכה שהמלך יעשה חסד ללא ציפייה של תמורה. 

יתן ה' - פעמיים במגילה.

פעם אחת כשנעמי דוחה את רות וערפה. ופעם שניה כשבועז מכניס את רות אליו הבייתה. 

נעמי פונה אליהם באופן נעים אבל לא מועיל. ורות דבקה בנעמי ולכן מגיע התיקון "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה" אותה גיורת הופכת להיום חלק מהאימהות - אם המלכות. בגלל ההתעקשות להיטיב עם נעמי.

(י) וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ.
(יא) וַתֹּאמֶר נׇעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.
(יב) שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.
(יג) הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהֹוָה.

(יד) וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.
(טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.
(טז) וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעׇזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.
(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

המילה להיפרד לא נפוצה כל כך. היא מופיעה עוד פעם בין לוט לאברהם. ויש פה סגירת מעגל, לוט נפרד מאברהם אבל רות חוזרת ונדבקת בנעמי ולא מוכנה להיפרד ממנה. ייתכן שהמדרש שתי פרידות יש לי להוציא מהן מדגיש את העניין הזה.

(יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.

נעמי מתעלמת מרות. בפסוק הבא הן הולכות שתיהם אבל לא יחדיו. וראה להלן.

(יט) וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כׇּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נׇעֳמִי.
(כ) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.
(כא) אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהֹוָה לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי וַיהֹוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.

רות שקופה כאן אף אחד לא רואה אותה. אבל זה לא רק זה, כשלנעמי יש את המרירות שלה, היא שוכחת להציג את רות. היא אומרת אני מלאה הלכתי.. למה תקראנה לי וה' ענה בי.. וכן בסוף "וה' השיבני ריקם" אפי' ריקה מרות. רות לא נראית כאן! 

התיקון הסופי לזה יבוא בפרק ד כשנעמי מדברת עם נשות העיר ושמה לא רק שמזכירים את רות אלא היא גם המוקד של הדו שיח. בסוף ממלאים את החלל שנוצר פה.

אבל תחילת התיקון יהיה בפרק הבא כשנראה שבועז שממלא את היכולת להכיר ברות והוא ישאל אותה "ולמי הנערה הזאת".

(כב) וַתָּשׇׁב נׇעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים