סיום פרשת במדבר ותחילת פרשת נשא עוסקים בחלוקת התפקידים בסחיבת חלקי המשכן בין משפחות שבט לוי. בני קהת אחראים על סחיבת כלי המשכן, בני גרשון את היריעות והכיסויים ובני מררי את העמודים, הקרשים והיתדות. בני גרשון ומררי קיבלו עגלות שבהם שמים את הקרשים והיריעות, אבל על בני קהת ישנה חובה לשאת את הכלים על כתפיהם, ולשם כך נועדו הבדים הנתונים בתוך הכלים. בני קהת מצווים שלא לגעת ישירות בכלים עצמם "ולא יגעו אל הקודש ומתו" ומסביר רש"י שאם יגעו יתחייבו במיתה בידי שמים, שהרי יש בכך זילות הכלים. בנוסף לכך כל כלי המשכן מכוסים בבגד תכלת ובמכסה עור תחש.
למרות הזהירות הרבה הפרשה מסתיימת באזהרה נוספת " וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ:" מה החשש שעלול לגרום להכרתה של כל משפחת הקהתי? ומדוע הפתרון הוא דווקא סידור עבודה מדוייק לכל אחד ממשפחת הקהתי ע"י אהרון ובניו?
המדרש מביא שתי דעות ממה מתו בני קהת בזמן סחיבת כלי המשכן "אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: מתוך שהיתה האש יוצאת ושפה בטועני הארון היו מתמעטין, והיו כל אחד ואחד רצין, זה נוטל את השלחן, וזה נוטל את המנורה, וזה נוטל את המזבחות, ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן, והיה הארון כאלו מתבזה והיה הקב"ה כועס עליהם, ושוב היו מתכלין. אמר הקב"ה למשה: מה אני הורג בני קהת? אם יטענו הרי מתמעטין, ואם לא יטענו הרי כעס עליהם! אמר להם הקב"ה למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת כדי שלא יכרתו מן העולם, שלא יהו מניחין ובורחין, 'אל תכריתו את שבט וגו' אלא יבא אהרן ובניו ושמו אותן איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא הדא הוא דכתיב (במדבר ד) 'וזאת עשו להם וחיו' וגו'
רבי שמואל בר נחמן אמר: ח"ו לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשלחן ומנורה, אלא אף על פי שמתמעטין היו נותנין נפשם על הארון. ואם כן למה היה מזהיר עליהם 'אל תכריתו את שבט' וגו'? אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכולן רצין לארון ליטול שכר. ומתוך כך היה זה מריב ואומר אני טוען כאן וזה מריב ואומר אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש והיתה השכינה פוגעת בהם. אמר האלקים למשה: עשה להם תקנה כדי שלא יתכלו מן העולם 'אל תכריתו' וגו' אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם שלא יריבו זה עם זה.
שלושה מצבי התייחסות בעייתים יש למשימות ציבוריות וכלל אחד לכולם.
המצב הראשון - בריחה מאחריות. זה כאב ראש להיות יו"ר וועד, כאב ראש להיות גבאי, הרבה תלונות מהציבור הרבה עבודה בהתנדבות שאנשים לא תמיד מעריכים. עדיף לא לקחת את הסיכון.
המצב השני - משימה נחשקת, כולם היו רוצים להיות במרכז העניינים שלה. תחושה של רצון להציל את העולם. במקרה כזה כולם רוצים להיות אלה שמובילים את הדבר, הם יסתפקו גם להיות רק חלק קטן מהמעגל המוביל.
בכל אלה הכלל, אומרת התורה, איש איש על עבודתו ועל משאו. ובמילים של יוסף טרומפלדור - "אם אין גלגל, אני גלגל".
כשאדם מציב לנגד עיניו את המשימה שהמערכת כולה צריכה לנוע, אז הוא נכנס למשימות גם אם הן דורשות טורח מרובה. אם צריך אני לוקח את זה. ומאידך, אם המשימה היא חשובה אזי כשצריך אותי במשימה הפשוטה יותר ולא במשימה שיש בה יוקרה אני מוכן לוותר לטובת זה שהאוטו ינוע למרות שאני רק הדלת של הרכב ולא הגלגל.
ומצב שלישי מסיימת התורה - "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו", אם אתה לא גלגל בכלל במשימה וזה נורא מסקרן אותך מה קורה שם בשטח, האם תפסו את הגנבים? איך קרתה התאונה ומה קרה לאנשים שם? מה מצב השריפה ומי מכבה אותה? או סתם סרטון שרץ ברשתות והחשיפה שלו עלולה להזיק לנפש - סקרנות לשמה איננה טובה. הידיעות צריכות להגיע רק למי שחלק מהמשימה.
תגובות