קידוש השם וחילול השם - פרשת אמור

 

בלב הפרשה נמצא הפסוק: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם" (כב, לב)

הציווי להיות קדושים הוא ציווי מוביל בחלק הזה של הספר. הוא מתחיל בפרשה הקודמת ומלווה אותנו עד סוף הספר. אבל מה המשמעות שלו? זוהי אמירה כללית שלא מפרטת מה זה כולל? ומה המשמעות של חילול השם?

בסוף הפרשה מופיע סיפור שאולי יכול לרמוז לנו כיוון לתשובה. 

הסיפור מתאר בצורה מעט סתומה על שני אנשים שהתפתחה ביניהם מריבה: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן."

מדוע התורה סותמת את שמותם? למה הסיפור מופיע פה? למה הם רבו? מה הקשר בין המריבה לבין הקללה של השם?

במדרש מופיע סיפור קצת יותר מלא. המדרש מקשר אותנו לסיפור שיעבודם של ישראל במצרים. נוגש אחד נתן עיניו באישה ישראלית. הוא מחליט לעשות מעשה. באמצע הלילה הוא מקים את האיש מביתו מוציא אותו לעבודה בשדה ומהסיפור הזה נולד ילד. הילד הזה כאמור הוא בן אישה ישראלית אבל בן איש מצרי. 

בבוקר הגיע האיש המסכן הביתה ואשתו סיפרה לו מה קרה. נפרד ממנה והלך לאישה אחרת ונולד ממנה בן אחר. (זוהר)

כעת אותו ילד שנולד מהמצרי ומשלומית גדל בתוך מחנה ישראל ומחפש את מקומו. מכיוון שהוא נולד לאמא משבט דן הוא מבקש להחנות שם את אהלו. אנשי שבט דן דוחים אותו מכיוון שהמחנות הולכים לפי האב ולא לפי האם. אותו ילד מסכן רואה שדוחים אותו - אין לו אבא ישראלי וגם שבט אימו לא מקבל אותו הוא מתחיל לברר מה הסיפור איך זה יכול להיות שזה מה שקרה? (הרחבה על פי מדרש רבה)

והוא מחליט להגן על אימו על ידי זה שהוא מקלל את השם. הזוהר הקדוש מסביר שהוא לקח את האות ה' האחרונה של שם ה' וקילל כדי להגן על אימו. וזה מה שנאמר "ויקב את ה' ויקלל" כלומר עשה חור בשם ה'. כמו שנוקבים חור בדלת.

אפשר לומר כעת שהמושג חילול ה' משמעותו לעשות 'חלל' חור בשם ה'.

המושג חילול ה' חל על מקרים ברמה האישית וברמה הלאומית. אם נתבונן בהם נזהה שיש קו שווה בין שניהם: 

1. ברמה האישית - התנהגות מוסרית לא תואמת.

אדם שאמור להתנהג בצורה מוסרית אך לא עונה על הדרישה הזו. הנביא עמוס אומר "ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי". עם ישראל הוא עם קדוש עם מוסרי, אבל במקום זה הוא עושה מעשים מושחתים.

אדם אחר מן הצד שרואה את התופעה אומר - זה לא הגיוני. איך זה ייתכן? כלומר הסדר האלוקי נשבר. היה אמור להיות סדר הגיוני שמסביר שמי שעוסק בתורה הוא צדיק ושומר על המוסר אבל במקום זה קורה משהו הפוך. זה חילול השם. כלומר - השם לא נמצא כאן יש פה חור. 

החור הזה יוצא איבוד תקווה. הוא מעורר תהיות וספקות. ואולי כל הבניין המוסרי שבנינו וטיפחנו לא נכון? יש פה חור ביכולת שלנו לתפוס ולהבין כיצד העולם מתנהג.

2. ברמה לאומית - עם ישראל בגלות.

מושג נוסף - יחזקאל הנביא אומר שכאשר עם ישראל בגלות שמו של ה' מחולל בגוים. באומרם עם ה' אלה ומארצו יצאו. הגוים שרואים את עם ישראל דווים וסחופים בגלות מסתכלים ואומרים - כנראה שאלוהיהם של אלה לא שווה הרבה, הוא לא יכול להציל אותם. כל מה שהם עבדו את אלוהיהם היה לריק.

זהו חילול השם. כמו במקרה הקודם גם כאן - חילול השם משמעותו שיש חור בהבנה של הנהגת המציאות. אולי בעצם אין בורא לעולם? אולי אין מנהיג לבירה?

זה מה שאותו מצרי בעצם עשה. הוא רואה שהוא סובל ולא באשמתו אלא באשמת הייחוס הקודם שלו. מה הוא אשם שאשתו סבלה מאיזה נוגש מצרי?

החור שיוצר חילול השם הכוונה היא שאין לנו כבני אדם הבנה בסדר האלוקי. ומכיוון שקרה מקרה שמערער את הסדר וההנהגה האלוקית הסבירה עולה הטענה אולי בכלל אין סדר אלוקי. זה חור, זה חלל, זה פער בהבנה שמשליך על כל ההבנה והתפיסה כולה.

כנגד זה עומד קידוש השם. קידוש השם היא מצווה כללית. משמעותה הכללית אומרת - כל מעשה שאני עושה יש לו השפעה ויש לו השלכה בסדר ובהנהגה האלוקית.  

למות על קידוש השם משמעותו לומר שיש סדר אלוקי, שבשביל להוכיח את קיומו ולהתמסר להיות חלק ממנו מוכנים למסור את כל הווייתנו. 

תוספת יפהפייה של הרב עומר יוסף (נכתב בקבוצת פרשת השבוע של איגוד רבני הקהילות):

מפרשת המקלל ניתן ללמוד 2 דברים:

א- שני הטעמים שהובאו ברש"י מדוע קילל הם 2 הסימפטומים לפורשים מדרך ה':

1 - התורה לא הגיונית (קושיית המקלל על שתי הלחם...)

2 - התורה נגדי, לרעתי, מצמצמת אותי. (מנעו מבן האשה הישראלית לנטוע אהלו במחנה דן, הוא נכנס לבית דינו של משה ויצא חייב בדין, עמד וגידף).

ב- כאשר ההורה או המלמד חוטא בנקודה מסוימת בקטן, הבן או התלמיד עלולים להעצים את הסטייה ולחטוא באותה נקודה בענק.

שלומית בת דברי חטאה וזילזלה בקטן:

1- בשם "שלום" שי"ס שהוא רק כינוי.

2- באופן עקיף, עי ששאלה שלם עלך, שלם עליכון באופן האסור. השתמשה בשם באופן האסור.

ויצא ממנה בן שחטא וזילזל בענק:

1- בשם המפורש 

2- קילל, באופן גדול, פומבי.