יש לנו הרבה דרישות מהילדים, אנחנו מצפים שלא יריבו, מצפים שידברו בשפה יפה, מצפים שלא יתגרו אחד בשני, שיפנו את האוכל אחרי שמסיימים, שיאספו ויסדרו משחקים ששיחקו, שיחזירו למקום כלים שהשתמשו
ושיתנו יד וסיוע בעזרה בבית.
שלא יצעקו ברחוב, ולא יבקשו ממתקים בסופר, שיפסיקו לבכות כשאומרים להם לא, ושיאמרו תודה כשנותנים להם...
כשזה לא קורה, הרבה פעמים אנחנו פשוט נוטים להנחית עליהם את מה שאנחנו חושבים שהם היו צריכים לעשות..
אני רוצה בשורות אלה, לתת כיוון אחר לעמדה הנפשית ולנקודת המבט.
במקום להנחית עליהם, נעבור להנחות אותם.
עמדת המוצא של הורים מנחים, היא עמדה נפשית המשדרת ציפיתי שלא תצליח, ולכן אני פה בשביל להצמיח.
אתה עצמך יודע מה בסוף צריך, ואני פה בעיקר כדי לעורר את תשומת הלב לתהליך.
ההנחתה, מפחיתה את הערך העצמי של הילד.
ההנחיה, מעריכה שהילד מבין, יכול ורק צריך הערה קטנה כדי להתקדם.
ההנחתה, מתפרצת בכעס, משדרת - אתה כזה גרוע
ההנחיה, מביטה מהצד, שואלת. מקבלת שיש אפשרות אחרת.
תגובות