דרשה יום שלישי י סיוון תשפג – יום פטירת הרב אדלשטיין

 היום נפטר גדול בישראל. מודה שלא זכיתי להכיר באופן אישי לא מתורתו וגם לא ממפגש איתו. וכעת שהסיפורים מתחילים לשוט על פני הארץ אפשר להצביע על גאון גדול שהנחה רבות בענייני חינוך ילדים בכלל ובחינוך נוער נושר בפרט.

הרב אדלשטיין היה נוהג להציג עמדות שונות מאלה המקובלות בחברה החרדית אליה הוא משוייך ואותה הוא הנהיג. לרוב כאשר אחד הילדים היה מערער על מסורת אבות, הוא היה נדרש להיות מחוץ לקהילה כדי שלא יקלקל את שאר בני הבית והקהילה.

ילד שמחלל שבת, זה כואב מאוד, זה פוגע בשם של המשפחה זה עלול לפגוש בשידוכים ולכן הוא עשוי למצוא את עצמו בניתוק מהבית.

 

וככה מספר  הרב יענקוש זילברמן:

בילדותי גדלתי כידוע בבני ברק,

ובכיתה ג' חבר שלי מהתלמוד תורה עישן סיגריות

בפורים, בלי שהוריו ידעו על כך.

יום אחד כשחזרנו מהחיידר ליוויתי אותו לכיכר דסלר, והוא עלה לביתו.

 

התעכבתי שם כמה דק' לסדר את הילקוט, ואז שמעתי צרחות נוראיות על החבר שלי, שאבא שלו אומר לו 'מצאתי סיגריות אצלך בחדר, איך אתה לא מתבייש? מה אני לא עושה בשבילך? אתה תהרוס לי את החינוך בבית , אתה לא רצוי בבית שלנו יותר.."

וטרק עליו את הדלת.

 

החבר שלי רץ למטה בוכה כולו, רצתי אחריו.

שאלתי מה קרה, הוא התבייש לספר לי.

 

אחרי כמה דק', הוא אמר שהוא צריך שירותים..

הצעתי לו ללכת לבית הכנסת 'אהבת חסד' להתפנות.

 

ראיתי שהוא מתעכב, דאגתי אז הלכתי לכיוונו.

 

ראיתי יהודי ישיש מדבר איתו ברכות 'ילד, למה אתה בוכה?' והחבר שלי לא הגיב.

אבל הישיש התעקש,

שהחבר שלי יספר לו למה הוא בוכה,

ולבסוף הוא התרצה וסיפר שנשאר לו סיגריות מפורים, והוא החביא בבית בארון , כי הוא נהנה מזה, ועכשיו אבא שלו לא מוכן להכניס אותו הביתה.

 

ראיתי חימה וזעם בפניו של הישיש,

מבט שזכור לי כאילו זה קרה אתמול.

 

'איפה אתם גרים'? שאל הישיש

'דסלר...(והחבר נקב בבניין..) קומה 3

 

'בוא נלך יחד הביתה' הציע הישיש.

עודדתי את החבר שלי ללכת, ואמרתי לו שאצטרף.

 

כשהגענו לבית של החבר, האמא פתחה את הדלת, ופניה החווירו, והיא רצה לקרוא לבעלה.

'ראש הישיבה פה בדלת שלנו' אמרה לבעלה.

 

הוא רץ אל הדלת, וכולו תדהמה כשרואה את ר' גרשון מחזיק את היד של הילד שלו.

ר' גרשון סיפר לו שפגש אותו בבית הכנסת 'אהבת חסד', הילד הלך לשירותים, ובגלל שהאבא לא הסכים לו לחזור הביתה, הוא התיישב לשנן משניות ..

 

ואז ר' גרשון בקול תקיף אמר לאבא : ' או שאתה מכניס אותו חזרה הביתה,או שהוא הולך איתי לביתי'

האבא השתתק, ובכה לר' גרשון על זה שהילד שלו בכיתה ג' צורך סיגריות..

 

ענה לו ר' גרשון : "ילד שאחרי שאבא מסלק אותו מהבית, הולך לשבת לשנן משניות..זה ילד טוב, ילד שמעשן בכיתה ג', מצביע על הורים בעיייתים..לפני שאתה מאשים את הילד, תבדוק איפה אתה אשם במצב של הילד..".

 

בעבר הסמכות ההורית הייתה מובנת מאליה, אם אבא אמר משהו זה קודש קודשים אין מה להתווכח ואין אפשרות שלא לעשות את זה.

העונשים היו נפוצים ומצויים, תרים אצבע תקבל סרגל על היד וזה עוד עונש קל. אם הילד בא הבייתה וסיפר להורים שהמחנך נתן לו עונש היו נותנים לו עונש גם בבית. היום התהפכו היוצרות וההורים כל כך מגוננים על הילד שאבוי למורה שכעס על התלמיד.

 

צריך לדעת שבתקופת הפוסט מודרנית העולם נע כמטוטלת. מגיעות דעות מסוימות שעוקרות מהשורש את הדעה הרווחת והקדומה. ולעיתים הן הדעות החדשות עוקרות לחלוטין את השורש ומציגות קיצוניות אחרת עד אשר נמצא האיזון.

כך הדברים גם מול מעמד האישה, בעבר האיש היה מעל האישה. האישה הייתה תלויה לחלוטין בגבר. אלמנה שלא הייתה נישאת לאיש אחר דינה מוות ברעב וחוסר כל. אין לה מי שיפרנס אותה. המהפכה התעשייתית הביאה הקלה במלאכות הבית וממילא יכולות להוציא את הנשים להשכלה והתפרנסות בכוחות עצמן.

עד היום יש ציפייה לחזור למעמד המסורתי שהגבר מביא פרנסה והאישה נשארת בבית, אבל כמובן שזה לא המצב כיום. הפמיניזם הביא איתו דעות קיצוניות שהלכו לעיתים רחוק מידי לקצה השני וצריך להגיע לאיזון.

 

אם כן, גם בהורות, בעבר הייתה סמכות בלתי מעורערת. הילד נדרש לבצע כל מה שההורה אומר ולשלול את הרצון שלו לצמוח ולהתפתח. זה לא ממש טוב. והגענו למצב שכיום כדי להיות הורה צריך ללמוד את זה ממש כמו מקצוע. זה לא מגיע לנו באופן טבעי, בסוף אנחנו רגילים למה שראינו בבית שלרוב זו גם התפיסה הישנה.

 

אז, אפשר להתוות שלושה כללים מרכזיים בחינוך ילדים. אפשר לתת הרבה הנחיות פרטניות, אבל בסופו של דבר נראה שיש להן שלוש תפיסות מחשבה שכוללות ומאחדות את כולן:

1.       גם לילד יש רצון, וצריך להצמיח את הרצון שלו להתפתח. ילד שמסרב לבקשת ההורים זה לא כי הוא שונא את ההורים שלו, זה לא כי הוא רוצה לעצבן אותם. יש לו רצון משלו. ילד שמבקשים ממנו להתעורר בבוקר ולהתארגן, זה לא כי הוא לא מבין שצריך להזדרז אלא כי קשה לו לקום מהמיטה כל כך מהר הוא צריך תקופת הסתגלות. ילד שביקשנו ממנו לשים את הנעליים במקום כאשר הוא חולץ אותן, ויום למחרת הוא לא עושה זאת, זה לא כי הוא רשע אלא כי הוא שכח ועוד לא קנה את ההרגל.

ילד שמתחמק מלסדר, זה לא ילד שמנסה להתחמק כדי לעצבן. זה ילד שמעדיף לשחק וליהנות. הוא רוצה את הזמן לעצמו ולא אוהב 'מטלות'.

 

כאשר אנחנו מבינים שהילד שנמצא בצד השני, יש לו רצון. אז גם אם מבקשים מהילד לסיים את המשחק ולבוא הבייתה, והילד נשאר במשחק. קל יותר להבין אותו, להישאר רגועים ולא לחשוב שהוא 'לא סופר אותנו', הוא פשוט שקוע במשחק ובהנאה.

 

שני הכללים הבאים מבוססים על שני תסכולים מרכזיים שיש לנו בהורות.

2.       כלל שני – לעיתים אנחנו מבקשים מהילד לעשות משהו והוא לא עושה. ואז זה נורא מתסכל. אני מצפה שאם אמרתי משהו לילד שזה יקרה ויתבצע. איך עלה על דעתו לעשות ההיפך או לא לעשות מה שביקשתי – זו פשוט חוצפה.

אבל מה לעשות, שאנחנו לא אחראים על הביצוע. אנחנו כהורים אחראים על ההדרכה וההנחיה. על ההטמעה של הכללים ולא על יישומם. ההחלטה האם ליישם את הכלל נתונה ביד הילד. יש לנו יכולת ליצור דיאלוג והידברות על הכלל ויישומו אבל אין לנו יכולת לכפות על הילד לבצע מה שאנחנו אומרים.

 

3.       כלל שלישי – "אתה לא מבין שאתה עושה לי בושות". ילד שנכשל במבחן או שגרם להורים שלו להיות מוזמנים לבית הספר זה לא אומר שהילד כישלון ועוד יותר לא אומר שאנחנו כהורים כישלון. צריך לנתק ולהפריד בין זה הילד ומעשיו לבין ההורות שלנו.

בכל מקרה הילד הוא טוב, הילד הוא יהלום. אלא שכאשר הוא התפתה לצד פחות טוב הוא התלכלך וצריך לנקות אותו או להראות לילד איך לנקות אותו.

 

ואולי בכל זאת עוד כלל אחרון

4.       הגבולות שאנחנו שמים לילד. הרבה פעמים זה גבולות שאנחנו שמים לעצמנו. אני לא מוכן שבבית הזה יהיה מריבה. בבית שלנו שומרים את השבת. כל אלה, זה כללים שאפשר לקבוע לעצמי ובהתאם לזה להבהיר לילד את עמדתי ומה אני מוכן שיהיה או מוכן לעשות.