כניסה למקום סכנה

 בשבת הוזמנתי על ידי אחותי שגרה בשומרון לחגוג את העצמאות ביחד. הדרך אליה עוברת דרך ציר שרבו בו הפיגועים בזמן האחרון: חמרה, תפוח וכו'. ועלתה בראשי המחשבה שאולי זה נחשב כניסה למקום סכנה.

אחותי ככה פקחה עלי עיניים - לא מתאים לך. (באמת לא מתאים.. אבל בכל מקרה נוצרה מזה הזדמנות לעסוק בסוגיה וגם לדרוש על זה בציבור שבאמת מוטרד מליסוע בכבישי השומרון והבקעה) 

כששיתפתי את אשתי היא סיפרה שהעבירה שיעור לתלמידות שלה אחרי הפיגועים בעניין. והן אמרו "מי שנגזר עליו שיפגע זה משמים".

אז ככה על רגל אחת הכיוונים לתשובות:

1. כניסה למקום סכנה שהיא לא מוכרחת, כלומר זה לא בגלל פרנסה או מקום מגורים. על זה לא נאמר הכל בידי שמים. אלא זו כניסה למקום סכנה בפשיעה. (תוס')

2. המאמר "מי שנגזר עליו שיפגע זה משמים" מופיע בלשון אחרת בסנהדרין (כט, ב) "אמרי אנשי שב שני הוי מותר ואדם בלא זימני לא שכיב". והגמרא שמה לא מקבלת את מה שרווח בפי העם ואומרת שבכל מקרה אדם צריך להרחיק עצמו מעיר שיש בה דבר.

3. במקום מצווה ובפרט של יישוב ארץ ישראל – אסור להימנע מליסוע במקומות האלה. 

4. גמרא בסוטה כא. מצווה בזמן שאדם עוסק בה מגינה עליו. 

לפיכך היה נראה לי לומר ככה: אם אדם נוסע ליום העצמאות למשפחה בשביל להיפגש עם המשפחה ובדרך עובר דרך מסוכנת כדאי שישקול את צעדיו. אבל אם נוסע בשביל יישוב ארץ ישראל המצווה מגינה עליו ואפילו חובה ליסוע.

תגובת הרב אבינדב

אם אדם נוסע ליום העצמאות למשפחה בשביל להיפגש עם המשפחה ובדרך עובר דרך מסוכנת כדאי שישקול את צעדיו

תימה גדולה! זה ישוב ארץ ישראל! חיים נורמלים, שמחת חג, מפגש משפחתי!

וכי מצוות ארץ ישראל צריכה כוונה? האם למתיישבים שם אסור לקנות בית בגלל שזול ורק "לשם מצווה" הותר להם?

לא שבקת חיי!

תגובה שלי:

צודק מצוות יישוב ארץ ישראל זה חיים נורמאליים בארץ ישראל. 

אבל אז יסביר לי כבודו את המושג "מצווה בעידנא דלא עסיק בה לא מגנא ומצלא" מתי בארץ ישראל מתקיים המושג מצווה בעידנא דלא עסיק בה?

אלא שיש הפרש ברמת הכוונה של האדם. כשאדם מתכוון כשהוא חי חיים נורמליים (מפגש משפחתי) שהוא עושה את זה לשם מצווה המצווה מגינה עליו. אבל אם הוא לא מתכוון בכוונה חיובית של זה ייתכן שזה נחשב המושג מצווה בעידנא דלא עסיק בה. שזה מעסיק אותו.  

זה דומה לאדם שהתפלל ולא כיוון בתפילתו ואומר החיי אדם שעצם זה שבא לבית הכנסת נחשב שהתכוון. יש כוונה חיובית ויש כוונה מקופיא. שגילה דעתו מראש

חוץ מזה ששאלתו של הרב חנן במקומה עומדת. האם זה עומד במבחן המציאות? או יותר נכון איך להסביר את זה במבחן המציאות?

תגובת הרב אבינדב

מתי בארץ ישראל מתקיים המושג מצווה בעידנא דלא עסיק בה? אף פעם!

כיבוש, ירושה וישיבה - זה השתלטות ריבונית והפרחת השממה.

כל הליכה לעבודה, כל קניה בסופרמרקט, כל טיול עם הילדים בגינה - הכל הכל הוא ישוב ארץ ישראל.

תגובה שלי:

אז איך אתה מסביר שהמצווה הזו לא מגינה על היושבים עליה?? (למרות שבאמת זו לא שאלה קשה כי גם לשיטתי וגם לשיטתך זו שאלה שנתונה לפרשנות של כל מציאות בפני עצמה...)

חוץ מזה, ברור שגם אני מסכים שכל פעולה היא ישיבת ארץ ישראל. 

אבל האם בשעת סכנה אפשר להחשיב כל מעשה שנעשה כפעולה שגרתית ללא כוונת ירושה וישיבה כמצווה שיכולה להציל ולהגן?

ולגבי מי שגר במקום - זה נקרא כניסה למקום סכנה במקום אונס. כי זה חלק משגרת החיים. 

מלבד העובדה שמי שגר שם מכורח המציאות מרגיש ומתכוון ממש שכל נסיעה וכל הליכה שלו הוא מקיים מצוות כיבוש ירושה וישיבה.  אז יש לו גם את הבחינה של כוונת המצווה באופן מלא. 

אפשר להמשיך ולדון בפרטים שגם הם חשובים. אבל במובן מסוים אני חושב שאם נעמיק לשורש נגלה שאנחנו לא חולקים. 

אני בא לחדד שכאשר אדם דבוק במצווה בכל כוח כוונתו, בביטחון גמור בה' יש לו הרבה יותר סיעתא דשמיא להינצל מכל פגעים רעים. כמו ר' חנינא בן דוסא שהיו לו ביטחון גמור ולכן בשבילו להיות ליד הערוד זה לא נקרא כניסה למקום סכנה. 

וזה גם המסר מבחינתי לציבור - אם אתה דואג ליסוע בכבישי השומרון. תתחזק בדעתך בביטחון גמור בה' שאתה מקיים את רצונו ומקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל וזה גם יגן עליך וגם יעזור לך להתגבר על החשש.

בהקשר לזה אפשר לציין שגם הכרזת המדינה הייתה כניסה למקום סכנה. שהרי בן גוריון שאל את שר הביטחון מה הסיכוי שננצח במלחמה אם נכריז על המדינה והוא אמר 50% שננצח 50% שנפסיד. ובן גוריון אמר אם יש 50% שננצח זה מספיק.

איך הוא יכול לקחת אחריות על הישרדותה של שארית הפליטה??

אלא המשפט האחרון של מגילת העצמאות משיבה "מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו". הביטחון הזה נתן ישועה גדולה וניסים להצלת ישראל מיד צר. כפי שעינינו ראו בחוש. בסילוק המצרים בגשר עד הלום, בניצחון בבית שאן, בניצחון עם תותחים יחידים גירושם של אלפי ערבים עוינים.